קרואטיה אהובתי: H8 + רונדו

מישהי שאלה אותי פעם למה אני אוהב קולנוע. לקחתי זמן לחשוב על זה, ובסוף עניתי לה: כי סרט, כל סרט, הוא חלון לתרבות אחרת. מסקרן אותי איך נראית אירן שמעבר ליומני החדשות, איך עונים לטלפון בספרד (בהבדל מארצות דוברות ספרדית בדרום אמריקה), ועד כמה פרפקציוניסטים ואכזריים יכולים להיות היפנים.וכאן, בין היתר, נכנסים הסינמטקים. במקור, סינמטק הוא היכל הסטוריית הקולנוע. הוא אמור ללמד ולהקרין יצירות מופת מכל המינים ומכל הזמנים. אבל בארץ, הסינמטקים גם מקרינים סרטים עכשוויים מכל מיני פינות נידחות בעולם. וכך מדי פעם אנו צופים בשבוע הקולנוע הגרמני/ הולנדי/ אוזבקיסטני. זה תמיד מרתק אותי לראות מה עושים במקומות אחרים בעולם, מקומות שבד"כ לא נחשפים להפצה מסחרית בינלאומית סטנדרטית.

כבר בשנה שעברה הסינמטקים ערכו הקרנות של סרטים קרואטיים (כתבתי עליהם כאן בבלוג בדצמבר שעבר. הנה תזכורת). הפעם שבוע הקולנוע הקרואטי משלב את שני הדברים אותם הזכרתי בפסקה למעלה: הוא גם פותח חלון לתרבות לא מוכרת (במקרה הזה, קרואטית), והוא גם מקרין סרטים חשובים מההיסטוריה הקולנועית (במקרה הזה, היסטוריה קרואטית). שני הסרטים שהוקרנו בסינמטק תל אביב אתמול ושלשום נחשבים סרטים חשובים בהיסטוריה הקרואטית. והעובדה שלא שמענו עליהם מעולם אינה אומרת בהכרח שהם לא טובים. למעשה אחד הסרטים הוא דווקא מאוד מעניין, אם כי לא סוחף לגמרי. ואילו השני הוא סרט מצויין ממש.

בתקציר של "H-8" נכתב להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע הולנדי: ווין/ ווין

לא הסרט של טום מקארת'י, שמשום מה נגנז בארץ. סרט אחר, שמוקרן במסגרת הפסטיבל ההולנדי בסינמטקים.

ווין/ ווין הוא סרט מעניין, אם כי לא לגמרי ברור. הוא מספר על בחור צעיר, ברוקר שאפתן, שמטפס מהר להצלחה. אבל אחר כך הוא נכנס למשבר שקשור לאי-הצלחתו של חבר לעבודה, ולאי הצלחתו שלו בתחום הרומנטי (ואולי הוא בכלל הומו, והוא לא יודע את זה).

מה שמעניין בסרט, אם כי זה לא ברור לגמרי, הוא הדרייב של הגיבור. זה לא שהוא רוצה להצליח. זה לא מעניין אותו בכלל. והוא בכלל די סולד מאורח החיים של העשירים והיפים. כל מה שהוא רוצה לעשות זה את הדבר שהוא אוהב, את הדבר שהוא הכי טוב בו. זה כאילו שהוא מדבר עם עצמו כל הזמן, גם אם הוא צריך לדבר עם אחרים. במובן מסוים הוא חי בעולם משלו. כשכולם עובדים בשביל כסף, הוא עובד בשביל הגשמה עצמית. ולכל אורך הסרט הוא נשאר עוף מוזר כזה.

ברוקר מצליח, אבל למי איכפת מהצלחה. ווין/ ווין

להמשיך לקרוא

קולנוע ישראלי 2012: פלסטלינה

והנה עוד נדבך למושג "קולנוע ישראלי נשי". בימים אלו נמצא בחדר העריכה סרט חדש של וידי בילו, מי שביימה (בשיתוף עם דליה הגר) את הדרמה "קרוב לבית". הסרט ההוא היה בעיקר בוסרי, אבל היה בו קול נשי, שמסתכל על ההוויה הישראלית (במקרה ההוא, הצבאית) מנקודת מבט נשית. הסרט החדש של וידי בילו (הפעם סולו) ימשיך במגמה, ולפי הסימנים, הוא ילך עמוק יותר.

סיפורי התבגרות תמיד קרובים לליבי. יש משהו מאוד חזק באהבה ראשונה, בשברון לב ראשון של נעורים, שתמיד מרגש אותי. ואם נוסף לכך מימד חיצוני שמזרז את הקטסטרופה – זה בד"כ עוזר להעמיק את הטרגדיה. היו כמה נסיונות יפים בכיוון הזה – לרפד את ההיסטוריה הישראלית בסיפורי התבגרות. אם זה "מיס אנטבה" היפה אך בוסרי, "סיפור קיץ" (של שמואל חיימוביץ'), או אם נלך קצת יותר אחורה, "בלוז לחופש הגדול". כולם עסקו בסיפורי התבגרות על רקע אירועים לאומיים בתולדות המדינה. אבל כל אלו באו מהצד הגברי (הבמאים היו, בהתאמה: עמרי לוי, שמואל חיימוביץ', ורנן שור). "פלסטלינה" אמור להביא עין נשית להתבגרות, וגם להיסטוריה הישראלית.

בת 11 בעולם של מבוגרים ישראלים. פלסטלינה.

במרכז הסיפור להמשיך לקרוא

קולנוע ישראלי 2012: האג'ר (AKA הירושה)

שנת 2011 היתה שנה מעניינת לקול הנשי בקולנוע הישראלי. סרטים חדשים של הגר בן-אשר ("הנותנת", אהבתי), הדר פרידליך ("עמק תפארת", מאוד אהבתי) ומאיה קניג ("אורחים לרגע", סרט סימפטי) ראו אור. גם סרטיהן החדשים של דינה צבי ריקליס ("ברקיע החמישי", מרגש) ומיכל אביעד ("לא רואים עלייך", גם מרגש) הותיקות הוקרנו השנה פה ושם (מכל אלו, רק "לא רואים עלייך" כבר הופץ מסחרית). לפי מה שמסתמן, שנת 2012 הולכת להמשיך את המגמה. על "למלא את החלל" של רמה בורשטיין כבר כתבתי. היום אני רוצה להאיר פרויקט נשי מסקרן נוסף – "האג'ר" (לשעבר "הירושה"). זו תהיה הבכורה הבימויית של השחקנית הותיקה והמוערכת (והמצוינת, לטעמי) היאם עבאס.

היאם עבאס

לפי איך שאני רואה את זה, עבאס למעשה בכלל לא היתה חייבת להמשיך לקרוא

קולנוע ישראלי 2012: למלא את החלל

ארבעת הפוסטים הקודמים בנושא הוקדשו לסרטים שאמורים להיות הלהיטים הקופתיים של 2012. היום נדבר על מה שמעניין באמת. "למלא את החלל" הוא פרויקט מסקרן באופן מיוחד: הוא נעשה ע"י חרדים, והוא בשביל כולם, והוא מספר סיפור חרדי, אבל לא סיפור של קדושה, אלא סיפור של חול (אבל, כמובן, הוא מתנהל בעולם של חוקי תורה)

מדובר בסרטה הראשון של רמה בורשטיין, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שחזרה בתשובה וחיה כיום "שם", בעולם החרדי. היה רק סרט אחד שבא מ"שם", והוא הפך ללהיט מפתיע לפני כמה שנים ("האושפיזין"). אבל גם הוא, כפי שבורשטיין ציינה בראיון ב"הארץ" לפני קרוב לשנה, בויים ע"י חילוני (גידי דר). היום, כשהמדינה עוברת תהליך הקצנה מחריד בכל מה שנוגע להדרת נשים מהמרחב הציבורי, סרט שמגיע דווקא מהמקום הנשי של העדה החרדית מכניס מימד רגשי עצום לפרויקט עוד לפני שנחזה ממנו פריים אחד. והעובדה שהסיפור לא נוגע באמונה, כפי ש"האושפיזין" היה, אלא במצוקות הפרט הנשי החרדי, מסקרנת אף יותר. הסיפור ייתמקד בבחורה חרדית צעירה ונרגשת העומדת לפני שידוך לבחור צעיר, שמסתבר שהוא גם עילוי גדול בתורה, וגם אדם נעים ויפה תואר. אסון שייקרה לאחותה הגדולה יהפוך את היוצרות, ויקרע את גיבורת הסרט בין אהבתה לחתנה המיועד לבין מחויבותיה המשפחתיות.

על הסט של "למלא את החלל"

נדמה לי ש להמשיך לקרוא

מלנכוליה: לשבור את הכוס

הגאון המטורף מדנמרק עשה זאת שוב. לארס פון טרייר, האיש השנוי ביותר במחלוקת בעולם הקולנוע של שני העשורים האחרונים, האיש שכל סרט שלו מוסיף נדבך נוסף לויכוח הבלתי נגמר "לארס פון טרייר – גאון או שרלטן" – הבמאי הדני המדהים הזה הוציא תחת ידיו יצירת מופת נוספת. "מלנכוליה" הוא סרט עמוק, מרגש, אופראי, יפה בצורה בלתי רגילה, וגם סוחף.

מלנכוליה. יפה בצורה בלתי רגילה.

להמשיך לקרוא

אלוהי הקטל: הטבע האנושי האלים

היום ה-8 בדצמבר. הדליקו נר לזכרו של ג'ון לנון, שנרצח על יד ביתו בניו-יורק, בדיוק היום לפני 31 שנים. אתם גם מוזמנים לקרוא את הפוסט שפרסמתי כאן בשנה שעברה, במלאות 30 שנה למותו.

===================================================================

אז כולם עכשיו יכתוב על ההיסטוריה של רומן פולנסקי. ניצול השואה, שאשתו נרצחה בברוטליות, והוא עצמו עבריין נמלט כבר יותר מ-3 עשורים. איך סרטיו לאורך השנים הם התגלמות הפראנויה, ואיך זה שכשאתה פראנואיד זה לא אומר בהכרח שהפחד שלך הוא דמיוני. ואיך האלימות היא בעצם חלק בלתי נפרד מחייו של פולנסקי. ואיך זה אך טבעי שהסרט החדש של רומן פולנסקי הוא בעצם דיון אחד ארוך בטבע האלים של האנושות.

אבל אני לא כזה משכיל. כן, ראיתי כמה מסרטיו של פולנסקי, אבל ממש לא את כולם. רחוק מכך. וגם את ההצגה שהסרט החדש של פולנסקי מבוסס עליה לא ראיתי. אני ראיתי את הסרט החדש. כך שעם מעט מאוד רקע, ועם מעט מאוד בסיס להשוואה, אני יכול לומר שבעיניי מדובר בסרט מהנה וחכם למדי, גם אם לא חף מחסרונות. מדובר בסרט פשוט למדי, שמידי פעם גולש לתאטרליות יתר, אבל מיד עולה על הסוס הקולנועי בחזרה. סרט שבו רק ארבעה שחקנים, רובם במיטבם, אבל מידי פעם יש גם נפילות קלות, שמהר מאוד נשכחות. ובסך הכל, מדובר בבידור אינטלגנטי ואפקטיבי.

מאחורי החיוכים מסתתרת אפלה. מתוך "אלוהי הקטל"

להמשיך לקרוא

קולנוע ישראלי 2012: הדילרים

יש במאי ישראלי שלהרגשתי הוא די נחבא אל הכלים. אבל זה לא אומר שהוא לא מוכשר. ואפילו כבר יש לו ברזומה להיט קופתי אחד, וגם סדרת טלויזיה מצליחה. ועכשיו יש לו סרט חדש, שאו-טו-טו (עניין של כמה חודשים) מגיע.

אם לומר את האמת, אני לא כל כך מכיר את היצירה של עודד דוידוף. בשבילי הוא האיש מאחורי "מישהו לרוץ איתו", הספר של דוד גרוסמן, שהפך לסדרת הטלויזיה שהפכה לסרט קולנוע מצליח. אהבתי את הסרט ההוא. העיר ירושלים שיחקה בו תפקיד לפחות כמו השחקנים שבה. התעוזה של דוידוף להראות דווקא את הסמטאות האחוריות של העיר, ולאו דווקא את שכיות החמדה שלה, בתוספת תסריט סוחף ומשחק טוב של הקאסט (בעיקר של צחי גראד, זוכה פרס האופיר המוצדק על משחקו בסרט זה, וגם של בר בלפר המהפנטת. שתהיה בריאה) – הכל הצטרף לסרט טוב ואפילו מרגש לעיתים.

אבל אם לשים את "מישהו לרוץ איתו" רגע בצד, להמשיך לקרוא

קולנוע ישראלי 2012: הסיפור של יוסי (יוסי וג'אגר 2)

אחרי שמי זרחין ודובר קוסשוילי, עוד במאי אמור לחזור השנה לאור הזרקורים. זהו איתן פוקס. והפעם עם סרט המשך ללהיטו המפתיע מלפני עשור, "יוסי וג'אגר".

אם לומר את האמת, יש לי קצת בעיה עם הסרטים של איתן פוקס. מצד אחד, הוא במאי מוכשר, מדויק, מהוקצע, מקצועי, שיודע להריץ דברים בצורה חלקה, בלי תקלות. טכנית אין לי טענות אליו. אבל במשך השנים הרגשתי שאיתן פוקס מנסה להכניס את כל הבעיות של המדינה הזו לסל אחד, ולדבר עליהם בבת אחת. הומואים-סטרייטים, ישראלים-פלסטינים, יהודים-נאצים – כל ההווייה הישראלית נשפכת יחד, כגוש אחד, אל תוך סיפוריו האנושיים של פוקס. ומכיוון שאי אפשר באמת לתת משקל רציני לכל אחד מהנושאים הבוערים האלו כשהם ביחד, איתן פוקס נוקט בתכסיס – הוא מרדד את הדיון. הוא הופך את סרטו לבידורי ונעים. ב"ללכת על המים" זה עבד יופי. ב"הבועה" זה לא כל כך עבד. ובכלל, להרגשתי הסרט הכי טוב של איתן פוקס בכל הקריירה שלו הוא דווקא "אפטר", סרט הגמר שלו כסטודנט, מלפני 20 שנה. מכיוון שהיה מדובר בסרט קצר, הוא היה חייב למקד את הדיון בנושא אחד (הומוסקסואליות בצה"ל) – וזה היה סרט קצר ומצוין. מאז היתה לי תמיד הרגשה שאיתן פוקס יורה גבוה, עם אמביציה גבוהה, ויכולת טכנית משובחת, אבל פוגע נמוך – כלומר, הוא מצליח ליצור להיטים קופתיים, אבל לכל היותר הוא יוצר סרט מהנה ("ללכת על המים", למשל), אבל לא באמת עמוק ומרגש.

מצד שני, להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע הולנדי: תירזה

אני עוד אחזור אל הסרטים הישראלים המסקרנים של 2012. בינתיים אני רוצה לכתוב פוסט קצר על שבוע הקולנוע ההולנדי המתרחש בימים אלו בסינמטקים.

מעט מאוד קולנוע מגיע מהולנד. למעשה, הסרט היחיד שעולה בזכרון הוא "שושלת אנטוניה", הסרט הנשי הנהדר שזכה באוסקר הסרט בשפה זרה באמצע שנות ה-90. השגריר ההולנדי שדיבר קצרות בראשית ההקרנה אתמול הזכיר גם את "Character", שגם הוא הוצג בארץ, וגם הוא לקח אוסקר (סרט לא רע בכלל, אם כי פרח מזכרוני לגמרי). וזהו, פחות או יותר. יש גם את פול ורהובן, שעשה סרטים מפורסמים בהוליווד, אבל הוא הולנדי במקור. כך שאני סקרן לראות אילו סרטים אנחנו מפסידים.

בשנה שעברה, עוד לפני שהיה לי בלוג, כשעקבתי אחרי הסרטים שנשלחים ע"י המדינות השונות לשיקול האקדמיה האמריקאית, נתקלתי בטריילר לסרט שהולנד שלחה, "תירזה". זה נראה מרשים ביותר. סיפור חוצה יבשות על אב המחפש את ביתו הנעדרת. הסרט לא הגיע לשום מקום מבחינת אוסקרים. ואחרי שראיתי את הסרט אתמול, אני גם מבין למה. מדובר בסרט לא טוב, שטוח, שטחי, ואפילו די מטופש.

נתחיל מהסוף: להמשיך לקרוא