חייבים לדבר על קווין: חינוך. לא מה שחשבתם

יש סרטים כאלו. לפעמים יש כאלו סרטים שכל עולם הביקורת מתעלף מהם. לפעמים יש כאלו סרטים שאתה הולך לראות אותם עם הלשון בחוץ בעקבות כל ההתלהבות מסביב. יש סרטים כאלו שביציאה מהם אתה חייב לעמוד ולומר: אוקיי, כולם אוהבים את זה. אבל אני לא.

זה לא ש"חייבים לדבר על קווין" הוא סרט רע. ממש לא. אני גם מבין למה כל המבקרים מתלהבים. זה ברור לחלוטין שלין רמזי היא במאית מוכשרת. רואים את זה בכל שנייה של "חייבים לדבר על קווין". למעשה, הבמאית לין רמזי כל כך משתדלת להראות כמה היא מוכשרת עד שבסופו של דבר היא מחבלת בסרט של עצמה.

ביציאה מההקרנה בה הייתי מי שישבה לידי אמרה לחברתה: "זה נראה כמו סרט של סטודנט לקולנוע". יש בזה משהו. לין רמזי מקפידה מאוד על צילום מסוגנן ויפהפה, כשהצבע האדום הוא דומיננטי מאוד (אדום=דם. לא, רק שתבינו: אדום=דם. דם. דם. אדום). היא גם מקפידה על עבודת סאונד מאוד מובחנת. וגם העריכה הלא לינארית מנכיחה את עבודת הבימוי של רמזי. במהלך הצפייה בסרט, עבודת הבימוי מורגשת בכל שנייה, וכמו סטודנטית לקולנוע נדמה שלין רמזי רק רוצה שיראו כל הזמן כמה היא במאית טובה, ובסופו של דבר זה בא על חשבון הסרט עצמו.

זה ייגמר בדם. טילדה סווינטון באדום. "חייבים לדבר על קווין"

בעקרון הסרט עוקב אחר להמשיך לקרוא