חייבים לדבר על קווין: חינוך. לא מה שחשבתם

יש סרטים כאלו. לפעמים יש כאלו סרטים שכל עולם הביקורת מתעלף מהם. לפעמים יש כאלו סרטים שאתה הולך לראות אותם עם הלשון בחוץ בעקבות כל ההתלהבות מסביב. יש סרטים כאלו שביציאה מהם אתה חייב לעמוד ולומר: אוקיי, כולם אוהבים את זה. אבל אני לא.

זה לא ש"חייבים לדבר על קווין" הוא סרט רע. ממש לא. אני גם מבין למה כל המבקרים מתלהבים. זה ברור לחלוטין שלין רמזי היא במאית מוכשרת. רואים את זה בכל שנייה של "חייבים לדבר על קווין". למעשה, הבמאית לין רמזי כל כך משתדלת להראות כמה היא מוכשרת עד שבסופו של דבר היא מחבלת בסרט של עצמה.

ביציאה מההקרנה בה הייתי מי שישבה לידי אמרה לחברתה: "זה נראה כמו סרט של סטודנט לקולנוע". יש בזה משהו. לין רמזי מקפידה מאוד על צילום מסוגנן ויפהפה, כשהצבע האדום הוא דומיננטי מאוד (אדום=דם. לא, רק שתבינו: אדום=דם. דם. דם. אדום). היא גם מקפידה על עבודת סאונד מאוד מובחנת. וגם העריכה הלא לינארית מנכיחה את עבודת הבימוי של רמזי. במהלך הצפייה בסרט, עבודת הבימוי מורגשת בכל שנייה, וכמו סטודנטית לקולנוע נדמה שלין רמזי רק רוצה שיראו כל הזמן כמה היא במאית טובה, ובסופו של דבר זה בא על חשבון הסרט עצמו.

זה ייגמר בדם. טילדה סווינטון באדום. "חייבים לדבר על קווין"

בעקרון הסרט עוקב אחר דמותה של אישה שבנה המתבגר יזם והוציא לפועל מעשה נורא בבית הספר בו הוא למד. כל הסרט הוא בעצם חשבון הנפש של האם: איפה טעיתי? איך והאם יכולתי למנוע את הצער שנגרם למשפחות הנפגעים? המסקנה של הסרט, שמגיעה רק בסצינה האחרונה שבו, היא דווקא מעניינת: נהוג לחשוב שחינוך ילדים משמעותו להעניק לילדים בסיס חם, תומך, ויציב, בו הילד יוכל להחליט מה הוא רוצה לעשות בחיים. הסרט בא עם מסקנה אחרת: אולי צריך דווקא לערער את הבסיס הזה (בכלל, או אולי לחינוך ילדים מסוימים כמו קווין, זה לא ברור). אולי צריך לחנך ילד תוך כדי שאילת שאלות תמידית, כדי שהילד לא יהיה כל כך בטוח בעצמו כל הזמן. אולי זה יכין אותו לחיים יותר טוב. אולי זה יחשל אותו. אולי זה ימנע ממנו לעשות דברים נוראיים כמו אלו שקווין עשה.

אבל הדרך אל אותה מסקנה היא מפרכת וקשה: הסרט לא מסופר בצורה כרונולוגית. למעשה, לין רמזי דווקא שולטת יפה מאוד במעברי הזמן התכופים, ובהתחלת כל סצינה לוקח כמה שניות להבין מתי היא מתרחשת. אבל אין בסרט תהליך. הילד קווין מוצג כבר מלידה כזרע הרוע. כבר מילדות הוא תחמן, מניפולטור וגס רוח. זה לא שקורה איזשהו אירוע טראומתי שהופך אותו לרע. הוא פשוט כזה.כך שאין לי כצופה אפשרות ללכת עם הדמות הראשית כי היא לא עוברת תהליך. כל הסרט הוא רק חזרה רפיטטיבית על אותו הדבר: הילד קווין הוא רע. הוא שונא. הוא מניפולטור. וזהו. ככה זה. היו רגעים שחשבתי שהנה נולד אנטון שיגור חדש (אנטון שיגור היה הרוע האולטימטיבי ב"לא ארץ לזקנים" AKA "ארץ קשוחה" של האחים כהן). יש רק הבדל אחד: לאנטון שיגור היה לפחות חוש הומור (זוכרים את סצינת הטלת המטבע?). הסרט של לין רמזי חסר חוש הומור בצורה כרונית ממש. הרוע המוחלט הוא נתון שאין הרבה מה לעשות איתו.

אל מאמצי הבימוי הניכרים של רמזי נוסף שימוש תמוה במוסיקה. השירים המשולבים בסרט הם שירי קאנטרי חביבים, או לחלופין שיר פופ פיפטיזי מתקתק. המוסיקה הזאת הולכת תמיד נגד מצב הרוח. כאילו שהבמאית מלגלגת על הדמות הנראית על המסך באותו רגע. כאילו שהיא בכוח רוצה לגרום לי לניכור מהסיפור ומהתהליך הנפשי שהדמות הראשית עוברת. התוצאה היא שאני נשארתי מנותק רגשית לכל אורך הסרט, וכך למרות משחק טוב של טילדה סווינטון בתפקיד הראשי, ושל עזרא מילר בתפקיד הרוע האולטימטיבי הבוגר, אין לי, כצופה, שום וו להיתלות בו, שום דמות ללכת איתה, להרגיש את כאבה, ולעבור איתה עליות ומורדות. אין כאלו. יש רק תסכול מתמשך מכך שלא מצליחים להתמודד עם הרוע המוחלט.

אז כן, לין רמזי יודעת לסגנן סרט, לצלם אותו, לערוך אותו, ולעבוד יפה עם סאונד. היא רק עושה את זה הרבה יותר מדי, וזה בא על חשבון הסרט עצמו, ועל חשבון הצופה באולם.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s