ג'יי אדגר: גברים בעבודה

לפני בערך שנה אחד ממבקרי הקולנוע האמריקאים צייץ בטוויטרו: "…והזוכה באוסקר הבימוי בשנת 2012: קלינט איסטווד ז"ל, על "ג'יי אדגר". מלבד העובדה שמדובר בבדיחה מרושעת (אם כי מאוד מצחיקה), זה מעיד בעיקר על הציפייה שכל פרויקט חדש של איסטווד מעורר. מאז הסרט הזה הספיק לאכזב רבים, והוא לא יביא לאיסטווד אוסקר נוסף. הביקורות בחו"ל רצחו את הסרט, ועכשיו הוא מגיע לארץ. אבל האמת, כרגיל, היא איפשהו באמצע: אמנם מדובר בסרט מאכזב למדי, אבל לא מדובר באסון קולנועי קולוסלי.

צריך לומר שלשחקן הראשי בסרט יש סיכוי מאוד רציני להיות מועמד לאוסקר, ואולי אף לזכות בו. לאונרדו די קפריו מרשים מאוד בסמכותיות שהוא מפגין, בהחלטיות שבה הוא מתנהל, ובדרך שבה הוא מתמודד עם המשברים שדמותו עוברת. צריך לומר גם שמחלקת האיפור עשתה עבודה מצוינת בהפיכת לאונרדו די קפריו לאיש מבוגר מבלי שזה יראה מגוחך (אם כי צריך לומר שעבודת האיפור על שחקן המשנה, ארמי האמר, פחות טובה), וגם שם יש סיכוי לאוסקר. אני גם לא אתפלא לראות את שמו של טום סטרן ברשימת המועמדים לאוסקר על צילום. סטרן צילם לאיסטווד את כל הסרטים מאז "מיסטיק ריוור" ב-2003 (ב-8 שנים סטרן צילם לאיסטווד 9 סרטים. על אחד מהם, "ההחלפה", הוא גם היה מועמד לאוסקר). ב"ג'יי אדגר" מקפיד סטרן לעבוד עם צבעים דהויים המכתיבים אווירה רזה. ואיסטווד עצמו מביים סרט שמתרחש בנקודות זמן שונות, ומעברי הזמן התכופים לא צורמים ולו פעם אחת.

אבל הכל מתבזבז על תסריט לא ברור, ואף תמוה. על התסריט אמון דסטין לאנס בלאק, האיש שזכה באוסקר על "מילק", הסרט על הפוליטיקאי ההומוסקסואל המוצהר הראשון בהיסטוריה של ארה"ב (שון פן זכה באוסקר על גילום הדמות הראשית ב"מילק"). ראשית משתמש דסטין לאנס בלאק בתכסיס שחוק בשביל לספר את הסיפור: הדמות הראשית קוראת אל משרדה אדם כדי שיכתוב את הביוגרפיה שלו. דרך פרקי ביוגרפיה נכתבת נפרש סיפור חייו של ג'יי אדגר הובר. זהו תכסיס מיותר ולא נחוץ. הביוגרף (המתחלף במהלך הסרט כמה פעמים) אינו דמות בסיפור, והיחס של הובר כלפיו חוזר במהלך הסרט מספר רב של פעמים כלפי דמויות אחרות, ולכן גם האספקט של להאיר את הדמות הראשית בעזרת היחס שלה לדמויות אחרות מיותר ולא נחוץ.

שנית, דסטין לאנס בלאק בוחר להיצמד כמעט לחלוטין לחייו המקצועיים של ג'יי אדגר הובר, ומקטין למינימום את הפרקים הדנים בחייו הפרטיים. הדבר תמוה במיוחד מכיוון שבחיי הובר היה אהוב גבר, ובאמריקה של שנות ה-50 הדבר היה חייב להישמר בסוד, והדבר אכן נשמר בסוד. אנו עדים לאהבה בין שני הגברים האלו רק במבטים ובתנועות, אבל לא בסצינות של שני גברים אוהבים, אלא תמיד של שני משרתי ציבור שעובדים ביחד. למעשה רק בסצינה אחת נופלת המסכה, וזו הסצינה הכי טובה בסרט. במהלך סוף שבוע במירוצי הסוסים מגלה האהוב שהובר נמצא במערכת יחסים עם אישה, והוא שוקל נישואים (ואגב – זה לא נראה על המסך, אלא נמסר לנו, הצופים, אינפורמטיבית בלבד).  העובדה שהוא מרגיש פגוע עד עמקי נשמתו מציתה סצינה עמוסת רגשות מרגשת. אבל מצוינת ככל שתהיה, מדובר בסצינה אחת בודדת בסרט של למעלה משעתיים. בשאר הסרט אנו כמעט ולא משתתפים בחייו הפרטיים של הובר. זה נדמה כאילו דסטין לאנס בלאק דוחף את הובר לארון במקום להוציא אותו משם. היתה כאן הזדמנות לעשות את "הר ברוקבק", סיפור אהבה הומוסקסואלי אסור, אבל היא פוספסה. וזה במיוחד תמוה כשיודעים שהאיש שכתב על האוורד מילק, הפוליטיקאי שהיה הומוסקסואל מוצהר הוא אותו תסריטאי שתסרט את את "ג'יי אדגר". בהקשר זה יש גם את דמות המזכירה-אשת סודו של הובר, אבל היא כמעט עציץ קישוט, וכמעט עלבון לשחקנית נפלאה כמו נעמי ווטס, שעד כמה שהיא הדהימה בכמה וכמה הזדמנויות קודמות, אין לה סיכוי עם התפקיד הזה, שאין בו כלום.

בנוסף צריך להעיר ש"ג'יי אדגר" הסרט כמעט מעריץ את ג'יי אדגר האדם ופועלו. אני יודע מעט מאוד על היסטוריה אמריקאית, אבל לפי הסרט היה זה ג'יי אדגר הובר שיזם והקים את מערכות החקירה המשטרתית שאנו לוקחים היום כמובן מאליו. אנשים הסתכלו עליו כהוזה כשהוא דיבר על זיהוי באמצעות טביעות אצבעות, ועל שימוש במדע כדי לפתור פשעים. כל סדרת טלויזיה משטרתית ממוצעת (מ"חוק וסדר" ועד CSI) משתמשת בשיטות חקירה שג'יי אדגר הובר ייסד. וזה אכן חשוב. אבל הסרט כמעט ואינו מעלה שאלות והוא קמצן מאוד בביקורת על התוצאות של מעשיו של הובר. הרי "בנק" החשודים שהוא הרכיב, מאגרי המידע שהוא צבר על חשודים פוטנציאלים הם אלו שפתחו פתח לשלטון לחדור את צנעת הפרט של כל אזרח אמריקאי (או בעצם של כל אזרח בעולם). הכוח האבסולוטי של השלטון המתבטא בידע הנרחב שלו על כל אחד מאיתנו הוא תוצאה ישירה של מעשיו של הובר. הדבר שסטיבן ספילברג ביקר בצורה כל כך חריפה ב"דו"ח מיוחד" הוא, לפי "ג'יי אדגר", דבר נחוץ להגנה על הדמוקרטיה מפני שונאיה. הנפגעים, אם יש כאלו, הם הרע במיעוטו. שכר שצריך לשלם במלחמה עם הרוע. וזו תפיסה מסוכנת בעיניי (שכל רפובליקאי יחתום עליה, אני חושש).

וכך יוצא שלמרות מאמצי משחק, בימוי, צילום, ואיפור ניכרים, לא כל כך ברור מה הסרט על ג'יי אדגר רוצה לקדם. אני נותרתי תוהה מה היתה המוטיבציה של דסטין לאנס בלאק ושל קלינט איסטווד לספר את הסיפור הזה בכלל. והתוצאה הסופית היא, כאמור, סרט בינוני במקרה הטוב, ובעיקר תמוה.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s