השבוע שלי עם מרילין: הצלחה וכשלון, כשרון וחסרונו

אח…מרילין מונרו. לא היתה כמוה. אחת ויחידה במינה. יצור מפתה וסקסי, וגם אישה מתוסבכת וחסרת ביטחון. אז איך זה שסרט על אפיזודה בחייה של ה-מרילין הכל כך מיוחדת יוצא כל כך…פרווה?

מבוסס על אירוע אמיתי, הסרט מלווה את מרילין מונרו במהלך צילומי סרט באנגליה. זה קרה כשהיא כבר היתה כוכבת גדולה. במהלך אותו שבוע צילומים של הסרט בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליביה יתקיים מפגש בין הגדולה מכולם לבין פשוט העם – עוזר הבמאי השלישי, שיתגלגל לתפקיד העוזר האישי, שדואג להביא את הכוכבת של הסרט למצב של כשירות משחקית. ההתאהבות שלו במרילין מונרו, ושברון הלב שבא בעקבותה הוא הסיפור של הסרט.

הו, הבו לי את "נוטינג היל". סרט הקולנוע המקסים ההוא הפגיש שני שחקנים מדויקים מאוד שמגלמים שתי דמויות בשר ודם – אחת שחקנית קולנוע מצליחה, ואחד פשוט העם. אגדה של קשר רומנטי ביניהם הופכת לסרט מתוק ומרגש. אין את זה ב"השבוע שלי עם מרילין" בעיקר כי יש רק צד אחד לסיפור. מישל וויליאמס נפלאה בתפקיד מונרו. היא מציגה את שני הצדדים של האישה המסובכת הזו בצורה מדויקת ומרגשת. אבל מיהו השחקן המחוק שלצידה? אדי רדמיין האלמוני, המגלם את הבחור הפשוט המתאהב בכוכבת הגדולה, הוא פשוט שחקן חסר נוכחות. וזאת בעייה רצינית כשהוא בעצם השחקן הראשי בסרט. הוא מתחיל עם עוזרת ההלבשה (אמה ווטסון חסרת הנוכחות אף היא) ולא איכפת לי ממנה או ממנו. ואחר כך הוא מתאהב במרילין מונרו עצמה – ואני לא מרגיש את זה. זה כתוב על נייר התסריט, אבל זה לא עובר בסרט עצמו. יום החופשה שמרלין מונרו ונער השעשועים שלה לוקחים מהצילומים נראה יותר כמו סיור תירותי בשכיות החמדה של בריטניה מאשר מעקב אחר שני נאהבים. במאי חסר השראה ושחקן ראשי חסר אימפקט ממלאים את הסרט הבינוני והמאכזב הזה.

השבוע שלי עם מישל מרילין וויליאמס מונרו. שחקנית וכוכבת.

אבל צריך לומר ש"השבוע שלי עם מרילין" אינו חסר ערך לחלוטין. אם לראות אותו, אז בשביל להמשיך לקרוא