הנשים בקומה ה-6: גם העם הצרפתי רוצה צדק חברתי

כשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה הציפו אותי מחשבות נוגות: אולי אני רואה יותר מדי סרטים; אולי איבדתי את זה; איך יכול להיות שסרט חמוד שכזה לא גורם לי הנאה?; ועוד כהנה וכהנה. אבל אני עומד על דעתי: זה נכון שהסרט הזה הוא די פוצי-מוצי, אבל בסופו של דבר, למרות שהוא חביב למדי, הוא גם אכזבה לא קטנה.

אכזבה – כי הצילום היפה והמשחק המשובח של גלריה לא קטנה של שחקנים (בראשותו של פבריס לוקיני הנפלא) מתבזבז על סרט שלוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, למרות שבבסיסו הוא קומדיה. ולוקיני עצמו הוא גם הבסיס להבנה לחוסר השביעות הרצון שלי מהסרט: בשנה שעברה הוצג כאן סרט נוסף בכיכובו. לסרט קראו "פוטיש – אישה צעצוע". את הסרט ההוא (כפי שכתבתי כאן) אהבתי הרבה יותר. שני הסרטים מתייחסים לנושאים חשובים ("פוטיש" – לשחרור האישה, "הנשים בקומה ה-6" – לצדק תעסוקתי ותנאי עבודה ראויים), שניהם חוזרים לעבר בכדי לספר את סיפורם ("פוטיש" מתרחש בשנות ה-  70, "הנשים בקומה ה-6" מתרחש בשנות ה-60), ושניהם עושים זאת במסווה קומי. אבל בעוד "פוטיש" היה קומדיה מופרכת אבל מודעת לעצמה, "הנשים בקומה ה-6" משתדל מאוד להעביר את הסיפור ברצינות למרות האוירה המחויכת שבו. סיפור ההתאהבות בין בעל האחוזה לבין המשרתת לא עובד דרמטית כי אין את זה בתסריט. ההתענינות של האדון בבעיות המשרתות נראית לסובבים הסנובים שלו מוזרה, אבל פיליפ לה-גה הבמאי מפספס כל הזדמנות להראות את תגובות הסביבה, ולהפוך את סרטו לקומי, מצחיק, וסוחף.

פבריס לוקיני ב"נשים מהקומה ה-6". שחקן נפלא, סרט פחות.

להמשיך לקרוא