הנשים בקומה ה-6: גם העם הצרפתי רוצה צדק חברתי

כשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה הציפו אותי מחשבות נוגות: אולי אני רואה יותר מדי סרטים; אולי איבדתי את זה; איך יכול להיות שסרט חמוד שכזה לא גורם לי הנאה?; ועוד כהנה וכהנה. אבל אני עומד על דעתי: זה נכון שהסרט הזה הוא די פוצי-מוצי, אבל בסופו של דבר, למרות שהוא חביב למדי, הוא גם אכזבה לא קטנה.

אכזבה – כי הצילום היפה והמשחק המשובח של גלריה לא קטנה של שחקנים (בראשותו של פבריס לוקיני הנפלא) מתבזבז על סרט שלוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, למרות שבבסיסו הוא קומדיה. ולוקיני עצמו הוא גם הבסיס להבנה לחוסר השביעות הרצון שלי מהסרט: בשנה שעברה הוצג כאן סרט נוסף בכיכובו. לסרט קראו "פוטיש – אישה צעצוע". את הסרט ההוא (כפי שכתבתי כאן) אהבתי הרבה יותר. שני הסרטים מתייחסים לנושאים חשובים ("פוטיש" – לשחרור האישה, "הנשים בקומה ה-6" – לצדק תעסוקתי ותנאי עבודה ראויים), שניהם חוזרים לעבר בכדי לספר את סיפורם ("פוטיש" מתרחש בשנות ה-  70, "הנשים בקומה ה-6" מתרחש בשנות ה-60), ושניהם עושים זאת במסווה קומי. אבל בעוד "פוטיש" היה קומדיה מופרכת אבל מודעת לעצמה, "הנשים בקומה ה-6" משתדל מאוד להעביר את הסיפור ברצינות למרות האוירה המחויכת שבו. סיפור ההתאהבות בין בעל האחוזה לבין המשרתת לא עובד דרמטית כי אין את זה בתסריט. ההתענינות של האדון בבעיות המשרתות נראית לסובבים הסנובים שלו מוזרה, אבל פיליפ לה-גה הבמאי מפספס כל הזדמנות להראות את תגובות הסביבה, ולהפוך את סרטו לקומי, מצחיק, וסוחף.

פבריס לוקיני ב"נשים מהקומה ה-6". שחקן נפלא, סרט פחות.

ופבריס לוקיני עצמו בתפקיד הראשי מגלם במשחקו את ההבדל בין שני הסרטים: ב"פוטיש" הוא הגזים מאוד את דמותו השוביניסטית, ודווקא בגלל זה הסרט ההוא עבד, הצחיק, סחף, ואפילו ריגש. ב"נשים מהקומה ה-6" הוא מתייחס לדמות שלו ברצינות, ומצליח להעביר בכל תנועה של גופו, ובכל אינטונציה שבה הוא אומר את הטקסט, את ההדרגתיות שבה הוא מתאהב במשרתת, ואת האיכפתיות שלו למעמד הפועלים. אבל מכיוון שבתסריט כאילו חסרים שלבים בהתאהבות של הגיבור באישה ובמעמד הנמוך כולו, אני נשארתי מרוחק רוב הזמן.

נדמה לי ש"פוטיש" ויתר מראש על הנסיון לשנות את העולם, והלך על סרט כיפי וצבעוני, ודווקא בגלל זה הוא נכנס לי ללב. נדמה לי שבבסיס של "הנשים בקומה ה-6" יש אמונה נאיבית ביכולת לשנות את העולם, ולכן גם אין הליכה עד הסוף בעניין הקומי. הנאיביות אולי מכמירת לב, אבל הסרט עצמו סובל מזה. הוא לא קומי מספיק, והוא לא דרמטי מספיק. הוא נעים לצפייה, אבל לא מרגש, לא סוחף, ולא מספק.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s