הילד עם האופניים – שרירותי

אני מניח שבפגישתי (פנים אל פנים ו/או וירטואלית) הבאה עם יאיר רוה הוא יגיד: "אמרתי לך". הנה, למשל, פסקה קטנה (הפסקה השלישית בלינק) שהוא כתב על סרטם הקודם של האחים דארדן. הוא לא כל כך אוהב את הבמאים הבלגים האלו. אני דווקא כן. אבל גם אני חייב להודות ש"הילד עם האופניים" הוא סרטם החלש ביותר של האחים דארדן.

גם בעידן הדיגיטלי של ימינו, האחים דאדרן נשארים נאמנים לסיפורים האנושיים של האנשים שנמצאים בשולי החיים, ובצד האפור של החוק. הם מספרים סיפורים שבהם ההחלטות המוראליות אינן נשפטות לפי סרגל של נכון/ לא נכון, או אסור/ מותר, אלא גם לפי סרגל של: נכון, זה פוגע באנשים, אבל הייתי חייב/ת. הם מצליחים ליצור אמפטיה כלפי אנשים מהשכבות החלשות, שמתמודדים עם הקשיים שהחיים מזמנים להם בכלים המוגבלים שיש להם. ובד"כ הם מצליחים לרגש ולרתק.

הצבעים חלומיים. מציאות וחלום לא מתערבבים

אבל הפעם הרגשת המציאות מתמסמסת ונמוגה אל מול ההחלטות השרירותיות של התסריט. הדבר הזה שיאיר רוה הרגיש כבר בסרטים הקודמים בא לביטוי חריף בסרט הזה: הילד שבמרכז הסרט נמצא במצב רגשי כמעט קטטוני במשך רוב הסרט, וזה כמעט לא נורמלי; האישה שבאה לעזרתו (ססיל דה פראנס, שחקנית טובה שעושה כמיטב יכולתה אבל לא ממש יכולה לתפקיד סתום) עושה כמה החלטות תמוהות וחסרות הסבר (כמו ההחלטה הראשונה שלה: לקנות לו את האופניים שהוא מחפש, למרות שהיא לא מכירה אותו בכלל), וגם הסוף של הסרט, שדומה יותר לסוף של וולט-דיסני/ סרט מצויר, מאשר סוף של סרט ריאליסטי ע"ש האחים דארדן. אני בדרך כלל מאמין לעולם חסר הפשרות של הדארדנים. הפעם, בנסותם להכניס קצת אופטימיות, הם לא מצליחים לשכנע אותי באמינות הדמויות האלו. כל מהלך בסרט הזה נדמה לי שרירותי ולא אמין. ומה שנשאר הוא סרט סביר ומעניין, אבל לא מרגש.

אולי יש כאן רעיון דתי. בארבע נקודות בסרט נכנסת לכמה שניות מוסיקה דתית. אולי יש כאן רצון לאמונה באדם שבבסיסו הוא טוב מנעוריו. אולי יש כאן רצון להראות מעשים טובים שנעשים ללא רצון לכל תמורה. אבל זה לא עובד בסרט שמבקש להיות ריאליסטי. אנשים פשוט לא מוציאים כסף כי ככה בא להם. אנשים שנדרשים להחלטות הרות גורל (האשה שמגלמת ססיל דה פראנס נדרשת בשלב מסוים בסרט לבחור בין חברה-אהובה לבין הילד. תנחשו במי היא בוחרת) יעשו טוב-טוב חושבים, ולא יחליטו או אותן החלטות כבהנף קסם. משהו ב"ילד עם האופניים" פשוט לא בנוי נכון.

כל הסרטים של האחים דארדנים הופצו בעבר בארץ, ומי שלא מכיר אותם ראוי שיתוודע אליהם, ואל הסיפורים של האנשים הקטנים בבלגיה, שהם בדיוק כמוני וכמוך, האנשים הקטנים בתל אביב. "הילד עם האופניים" ישאר להערכתי יצירה מינורית בפילמוגרפיה שלהם. מכאן או שהם יעברו לסרטי הסיינס-פיקשן מרובי האפקטים של הוליווד, או שהם יחזרו למשהו ריאליסטי וחודר קרביים, כמו שסרטיהם הקודמים היו.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “הילד עם האופניים – שרירותי

  1. לא יודע על מה אתה מדבר, זה אחד הסרטים הטובים של 2011, עד היום אני חושב עליו והוא הותיר אותי נרעד, כמו שאר סרטיהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s