יחפים: חנוקים

אולי טוב יותר ככה. אולי היה טוב לחכות.

את הפרק הראשון של "יחפים" ראיתי כששודר לראשונה, לפני כחודשיים. ואז גם נכתבו הביקורות הראשונות. אני בעיקר זוכר "הוויס-אובר מכביד" ו"הצילום יפה" (ושניהם נכונים, אגב). הסכמתי עם שני אלו, אבל רציתי לטעום עוד קצת מהסדרה הזו, לפני שאני כותב את דעתי. ואז פספסתי את מועד שידור הפרק השני בגלל אילוצים. ואז היה לי גם חודש עמוס. וכשכבר רציתי להשלים פערים – ה- VOD לא עבד. אז חיכיתי עוד קצת, עד שיהיה לי זמן להיות בבית ולחכות לטכנאי. וכשנוצרה בעיית אינסטלציה בבית כבר לא היתה לי ברירה – והרגתי שתי ציפורים במכה (כלומר: קראתי לאינסטלטור ולטכנאי של HOT באותו יום. לטכנאים שלום). ועכשיו, סוף-סוף, יכולתי להשלים את הצפייה במיני סדרה של אורי סיוון. ולמרות שאני מסכים עם האבחנה הראשונית, אני מרגיש צורך לומר: יש בסדרה הזו הרבה יותר. היא מאתגרת. היא קצת מסובכת בתוך עצמה. אבל היא שווה את המאמץ.

ההיית או חלמתי חלום. מרינה מקסימיליאן בלומין ב"יחפים"

רגש הוא כמו מים. גם אם תסגור אותו, גם אם תדחיק אותו, גם אם תשמור עליו – הוא תמיד ימצא את הסדק הקטן דרכו הוא יצא. וככל שיותר תדחיק – זרם הרגש שיצא יהיה חזק יותר. ועל זה "יחפים". על קבוצה של אנשים (בקיבוץ, בישראל) שהחליטה למסגר את החיים באידאולוגיה, ובעזרתה לכלוא את הרגש האנושי, את החופש. אלו חוקי הקיבוץ, זוהי הפוליטיקה בישראל, זהו הישראלי לבד בחו"ל – אלו המסגרות שנכפות על האינדיבידואל, ומונעות ממנו לממש את עצמו, את רצונותיו, את תשוקותיו, את אהבתיו – את חייו.

"יחפים" היא מיני סדרה עם להמשיך לקרוא