סערת רוחות: סרט שפוי על שגעון

היתה לי פעם שיחה עם במאי קולנוע ישראלי. החלפנו חוויות מסרטים שראינו. אני זוכר שבין היתר אמרתי לו: אהה…סאנדאנס. זה פסטיבל שאני רוצה לבקר בו. למה דווקא סאנדאנס? הוא שאל.

…כי בסאנדאנס  It's about the movies – עניתי.  אני מסתובב בפסטיבלי קולנוע בארץ (ירושלים, חיפה) ובעולם (הייתי כבר בונציה, בסאן סבסטיאן, ובקארלובי וארי) – ומעיון בתכניה, הראשונים שקופצים לעין הם הסרטים שמבוימים ע"י במאים שאני מכיר, ו/או בהשתתפותם של שחקנים שאני מכיר. בסאנדאנס כמעט כולם אנונימיים. כמעט כולם מתחילים מאותה נקודת התחלה. וצריך לחזור לבסיס: על מה הסרט, באיזה ז'אנר הוא, האם הנושא מעניין אותי – ואח"כ, כשבוחרים לראות אותו – האם הבמאי/ תסריטאי/ שחקנים עושים את עבודתם בצורה משביעת רצון. ללא ניתוחים של הסטוריה (מה הם עשו לפני, ולאן הם הולכים עכשיו), וללא הפרעות חיצוניות אחרות. It's all about the film itself.

על "סערת רוחות" אני שומע כבר כשנה. מאז זכייתו בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס של השנה שעברה. הוא אחר כך זכה גם בפרס משני בפסטיבל קאן, ובלא מעט פרסים אחרים. פרשנים אפילו ראו סיכוי לראות אותו ברשימת המועמדויות לאוסקר (הוא לא הגיע לשם בסוף). אבל שמו של הסרט הולך לפניו כבר כשנה. ועכשיו הוא הגיע, סוף סוף, לישראל. ואחרי שראיתי אותו, אני חייב לומר: כל ההייפ מוצדק לחלוטין. ג'ף ניקולס הבמאי, ומייקל שאנון השחקן הראשי הם שני אנשים שמאוד מסקרן אותי לראות לאן תוביל אותם דרכם מעתה.

"סערת רוחות" הוא כרוניקה של שגעון. להמשיך לקרוא