פסטיבל קולנוע בריטי: חוש מושלם

קודם כל אני חייב הסבר: זה נכון שאני מצליח לראות הרבה סרטים לפני כולם. וזה למרות, ולא בגלל. למרות שאני בעצם לא נושא עימי תעודת עיתונאי. וזה למרות שאני, בעצם, לבד בבלוג שלי. וזה למרות שאני, בעצם, איש פשוט למדי (שפשוט רואה הרבה סרטים. יותר מדי לפעמים). אז אמנם משתדל בבלוג שלי להיות הכי עדכני שאפשר. אבל לא תמיד אני יכול. וככה יצא שהחברים ב"סריטה" כבר כתבו לא מעט על פסטיבל הקולנוע הבריטי. ומי שחיפש כבר יכל למצוא כתבות על הפסטיבל גם באתרים אחרים. ואני הגעתי לפסטיבל הזה רק אתמול. ורק היום אני יכול להתחיל להעלות פוסטים עליו. סליחה, מחילה, למפרע ובדיעבד. ועכשיו לעיקר. "חוש מושלם". מושלם, עלק.

דיויד מקנזי הוא במאי שכבר יש לו קילומטראז' מסוים על מסכי הקולנוע הישראלי. כל הסרטים שביים מאז 2003 (ארבעה במספר) הופצו בארץ. אף אחד מהם לא ממש ראיתי (לא ממש= ראיתי קטעים מהם. בטלויזיה. לפני שהעברתי לערוץ אחר). נדמה לי שהוא במאי שמוערך ע"י המבקרים. היה נדמה לי שהוא פשוט סקס-מניאק (יש לא מעט סצינות סקס בסרטיו). ועכשיו, אחרי שראיתי בפעם הראשונה סרט שלו בשלמות, אני גם לא ממש מבין למה הוא כל כך מוערך. אני מעריך שלא מעט אנשים שיראו את הסרט יטעו לחשוב שהוא עמוק וחשוב. זה בטח בגלל שמקנזי דופק בראש עם פטיש חמש קילו שזה סרט חשוב. זה לא.

"חוש מושלם" הולך ככה: בחור פוגש בחורה. הם מתחילים לצאת (ומכיוון שזה סרט של דיויד מקנזי, אז כן: הם גם מזדיינים. לא מעט). ברקע משתוללת מגיפה. אנשים ברחבי העולם מאבדים את החושים שלהם בהדרגתיות. כל שלב במגיפה מתחיל בהחצנת רגשות קיצונית, ואז – איבוד ריח. ואז איבוד טעם. ואז איבוד שמיעה. ובכל שלב נבחנת יכולת ההסתגלות האנושית למצב החדש. וברקע – סיפור האהבה המשונה הזה.

לא ממש הבנתי את הסמליות של הסיפור הזה, אבל האמת שהוא דווקא די מעניין. תיקון: הוא היה יכול להיות מעניין. אם הוא היה להמשיך לקרוא