פרידה: Overload

אז זה הסרט שמוביל בסקרים. זה הסרט שאמור לקחת את האוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה. אז ככה: אקדמיות בד"כ מונעות ע"י רגש. ויש מזה הרבה ב"פרידה". הרבה מאוד. הרבה יותר מדי. למעשה מדובר במסחטת דמעות מניפולטיבית מדי. יש לחץ בלתי קובנציונלי על בלוטת הדמעות. וזה, בסופו של דבר, פוגע בסרט. זה יותר מדי.

שם הסרט במקור הוא  "נאדר וסימין – פרידה". הסצינה הראשונה גם מציגה סצינה בבית משפט. בקשת גט. בית המשפט לא מאשר את הגט, וסימין (האישה) הולכת לגור עם אמא שלה, ומשאירה את הבת המתבגרת שלה עם האבא, ועם הסבא הסנילי. ומכאן סימין בעצם נעלמת לכחצי שעה. מכאן הסרט מציג חצי שעה משעממת למדי של שגרה. מגיעה אשה שתעזור לאבא לטפל בסבא הסנילי. יש כמה דברים שקורים תוך כדי, אבל לא משהו יוצא דופן. שגרה. ואז, אחרי שכבר חשבתי איפה הסרט הזה שכולם מהללים, אז זה הגיע: מאורע אחד שמתרחש בבית מתחיל לגלגל שרשרת אירועים רעים. צרה אחרי צרה אחרי צרה (אחרי צרה אחרי צרה וחוזר חלילה). "פרידה" הוא חצי שעה של שגרה ועוד שעה וחצי של צרות. אף אחד לא באמת אשם. אבל דברים קורים. החולשות האנושיות נחשפות במלואן, והן נסלחות, אבל בכל זאת – טרגדיות קורות. וזה רק טבעי שנחפש אשמים. אבל אי אפשר לתלות את האשם בחולשות האנושיות. ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות.

גבר. פרוד. כואב. הו. מתוך "פרידה".

הצרה של הסרט הזה היא להמשיך לקרוא