פרידה: Overload

אז זה הסרט שמוביל בסקרים. זה הסרט שאמור לקחת את האוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה. אז ככה: אקדמיות בד"כ מונעות ע"י רגש. ויש מזה הרבה ב"פרידה". הרבה מאוד. הרבה יותר מדי. למעשה מדובר במסחטת דמעות מניפולטיבית מדי. יש לחץ בלתי קובנציונלי על בלוטת הדמעות. וזה, בסופו של דבר, פוגע בסרט. זה יותר מדי.

שם הסרט במקור הוא  "נאדר וסימין – פרידה". הסצינה הראשונה גם מציגה סצינה בבית משפט. בקשת גט. בית המשפט לא מאשר את הגט, וסימין (האישה) הולכת לגור עם אמא שלה, ומשאירה את הבת המתבגרת שלה עם האבא, ועם הסבא הסנילי. ומכאן סימין בעצם נעלמת לכחצי שעה. מכאן הסרט מציג חצי שעה משעממת למדי של שגרה. מגיעה אשה שתעזור לאבא לטפל בסבא הסנילי. יש כמה דברים שקורים תוך כדי, אבל לא משהו יוצא דופן. שגרה. ואז, אחרי שכבר חשבתי איפה הסרט הזה שכולם מהללים, אז זה הגיע: מאורע אחד שמתרחש בבית מתחיל לגלגל שרשרת אירועים רעים. צרה אחרי צרה אחרי צרה (אחרי צרה אחרי צרה וחוזר חלילה). "פרידה" הוא חצי שעה של שגרה ועוד שעה וחצי של צרות. אף אחד לא באמת אשם. אבל דברים קורים. החולשות האנושיות נחשפות במלואן, והן נסלחות, אבל בכל זאת – טרגדיות קורות. וזה רק טבעי שנחפש אשמים. אבל אי אפשר לתלות את האשם בחולשות האנושיות. ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות.

גבר. פרוד. כואב. הו. מתוך "פרידה".

הצרה של הסרט הזה היא המינון הבלתי הגיוני של הצרות. לא יכול להיות שכל כך הרבה דברים רעים יקרו לקבוצה קטנה של אנשים בפרק זמן כל כך קצר. זה כאילו שהבמאי לקח לימון, וסחט אותו עד תום. ואחר כך הוא המשיך ללחוץ עליו. אולי תצא עוד טיפה. ועוד אחת. והוא המשיך ללחוץ. עוד ועוד ועוד. עד שדי מהר כבר נמאס לי. יש כמה רגעים מרגשים בסרט הזה, אבל באיזשהו שלב התחלתי להיות אדיש לצרות שלהם. כי הרי, כמה אפשר?

ובנוסף, יש גם משהו מקומם בסרט הזה. זה גם נרמז, וגם נאמר בפירוש בסרט: "פרידה" מאשים בכל שרשרת הצרות הזו את האישה. היא, אמנם, לא הדמות הכי סימפטית שיש. היא רוצה להיפרד מבעלה מכיוון שהיא רוצה להתפתח אישית, בחו"ל, והוא לא מוכן לעזוב. כלומר: העדפת הגשמה אישית על פני מחויבות משפחתית. על המוסריות של האישה אפשר להתווכח, אבל מכיוון שהאישה מחליטה לעזוב (בינתיים, אל אמא שלה, בתקווה לשלב 2: לחו"ל) – בגלל שאין אשה בבית, הבעל נאלץ לשכור את העזרה. ומשם כדור השלג הזה התחיל להתגלגל. האישה אשמה. בהכל. שתשב בבית. שתגדל ילדה. שתדאג לבעל. האישה פירקה את המשפחה, ומאז: רק צרות. זו מסקנה מקוממת.

יכולתי לדמיין בקלות את הסרט מבויים באנגליה ע"י קן לואץ', למשל (יש לו סרט אחד עם מינון צרות דומה. קוראים לו "ליידיבירד". שם לפחות יש כמה רגעי חסד בין מכות המצרים הבלתי נגמרות. ב"פרידה" אין). "פרידה" מטפל בבעיות של האנשים הפשוטים, הרגילים. אף אחד לא מושלם. כל אחד נתפס בשקר בשלב כלשהו. אבל זוהי חולשה אנושית, וזה נסלח. וגם הדמות חמומת המוח – היא מובטלת. יש לו חובות. קשה לו. הוא לא איש רע. אבל הוא אימפולסיבי. מה לעשות. ככה הוא. וגם זה נסלח.אבל יש שם יותר מדי בעיות. ויש שם מסקנה מקוממת. אז למרות כמה סצינות אפקטיביות, ולמרות משחק טוב של השחקנים, "פרידה" הוא תצוגת Overload של רגש.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת:Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s