בגידה כפולה: חזרה לבסיס

בשנים האחרונות סטיבן סודרברג הפך למקור אכזבה מתמשך עבורי. מהבמאי המבריק והמבדר שפרץ לפני עשרים וקצת שנים עם "סקס שקרים ווידאו-טייפ", ועשר שנים אחר כך זכה באוסקר על בימוי "טראפיק", ובנוסף הוא גם ביים את "ארין ברוקוביץ'", שהביא את האוסקר לג'וליה רוברטס – מהבמאי שעשה את כל אלו ועוד, הוא החל לספק סדרת סרטים מאכזבים. "חברה בתשלום" היה מעניין אך מכביד, אבל "המודיע" כבר היה קומדיה לא מצחיקה, ולפני כמה חודשים הוא הביא את "התפשטות", בלון אוויר חם מיותר וזניח. ועכשיו מגיע "בגידה כפולה" (אחד מכמה וכמה וכמה וכמה פרויקטים שהאיש הזה מעורב בהם עכשיו). לטעמי האישי, זה לא הסרט שמחזיר את סטיבן סודרברג לכושר, אבל הוא לפחות עוצר את ההתדרדרות. ובסופו של דבר, הוא לא רע בכלל.

יש סצינה מצוינת לקראת סוף "בגידה כפולה". סצינה שמתרחשת בחוף ים מבודד. שני אנשים, ים, שמש, ומכות. זאת סצינת המפתח בסרט מבחינתי. זאת הסצינה שמגדירה את הסרט כולו, פחות או יותר: "בגידה כפולה" זה סרט שחוזר, פחות או יותר, לבסיס. הוא מופשט ברובו מטכנולוגיה דיגיטלית. אנשים מרביצים בידיים, על חוף עירום, אל מול הטבע. אנשים מרביצים בחדר מלון. אנשים מרביצים בבית קפה (תחליף בר-סלון מערבוני?). אנשים רודפים ברגל ברחובות ברצלונה. אנשים רודפים ברגל על גגות בתים. אנשים.

הסצינה בחוף הים מתוך "בגידה כפולה".

המוסיקה המאוד נוכחת (יותר מדי נוכחת) בסרט להמשיך לקרוא