הוגו: להוציא מחברות. שיעור בקולנוע

באופן אישי יש לי רתיעה מסרטים על סרטים. מקולנוע שמספר סיפורים על קולנוע. על במאים שקשה להם. על תסריטאים שנאבקים במחסום יצירה. למרות שאני קצת כן מבין בקולנוע, ולמרות שיש לי ידע מסוים בתולדות המדיום, אני תמיד מרגיש שיש בסרטים האלו משהו מתנשא. משהו שמתעסק בשטח שקבוצה אליטיסטית עוסקת בו. יודעי דבר. נדמה לי שכל השאר פחות  מעורבים. הדוגמא הכי מובהקת שאני יכול לשלוף מהזיכרון היא "אדפטיישן". סרט עם תסריט מבריק של צ'רלי קאופמן. סרט מיוחד כזה שנתן לי את ההרגשה שהוא נכתב בשבילי על המסך, תוך כדי הצפייה בו. ובאותה נשימה הרגשתי לא נעים. כאילו אני מתנשא מעל שאר האנשים, שפחות מכירים את תהליכי העבודה על סרטים. וכזה הוא "הוגו". ואפילו קצת פחות.

אני מעריך שאם חיפשתם קצת באתרי הקולנוע האחרים, ודאי קראתם השתפכויות על "הוגו" מצד מבקרי קולנוע. קראתם איך הסרט הזה מלא באהבה לקולנוע, לתולדות הקולנוע, לעצם המקור של יצירת סרטים. בטח גם קראתם רפרנסים ל"ארטיסט". איך יצא שבשנה אחת יצאו שני סרטים שמתייחסים באופן ישיר לתולדות הקולנוע ולסרט האילם. אבל לטעמי "הארטיסט" להמשיך לקרוא