הוגו: להוציא מחברות. שיעור בקולנוע

באופן אישי יש לי רתיעה מסרטים על סרטים. מקולנוע שמספר סיפורים על קולנוע. על במאים שקשה להם. על תסריטאים שנאבקים במחסום יצירה. למרות שאני קצת כן מבין בקולנוע, ולמרות שיש לי ידע מסוים בתולדות המדיום, אני תמיד מרגיש שיש בסרטים האלו משהו מתנשא. משהו שמתעסק בשטח שקבוצה אליטיסטית עוסקת בו. יודעי דבר. נדמה לי שכל השאר פחות  מעורבים. הדוגמא הכי מובהקת שאני יכול לשלוף מהזיכרון היא "אדפטיישן". סרט עם תסריט מבריק של צ'רלי קאופמן. סרט מיוחד כזה שנתן לי את ההרגשה שהוא נכתב בשבילי על המסך, תוך כדי הצפייה בו. ובאותה נשימה הרגשתי לא נעים. כאילו אני מתנשא מעל שאר האנשים, שפחות מכירים את תהליכי העבודה על סרטים. וכזה הוא "הוגו". ואפילו קצת פחות.

אני מעריך שאם חיפשתם קצת באתרי הקולנוע האחרים, ודאי קראתם השתפכויות על "הוגו" מצד מבקרי קולנוע. קראתם איך הסרט הזה מלא באהבה לקולנוע, לתולדות הקולנוע, לעצם המקור של יצירת סרטים. בטח גם קראתם רפרנסים ל"ארטיסט". איך יצא שבשנה אחת יצאו שני סרטים שמתייחסים באופן ישיר לתולדות הקולנוע ולסרט האילם. אבל לטעמי "הארטיסט" טוב הרבה יותר. "הארטיסט" אמנם נעשה בטכניקה ישנה, ולמעשה הרגשתי שאת אותו סרט בדיוק היה ניתן לעשות בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אבל הוא מספר סיפורים של דמויות נושמות וחיות. עצם העבודה בטכניקה אילמת ממחישה שקולנוע טוב הוא קולנוע טוב הוא קולנוע טוב. אילם, או ב-2D מדבר, או ב-3D. "הוגו", לעומת זאת, הופך את דמויותיו לקרטון. הן רק מכשיר בידי הבמאי כדי להגיע אל הסוד שבמרכזו. אין בו דמויות שסוחפות אותי לסיפור שלהן. יש כאן שיעור בהיסטוריה של הקולנוע (ולכן, כל מי שמכיר ולמד על התחלת הקולנוע מתרגש מזה), אבל לי זה הרגיש דידקטי למדי. כמו הפקה (מאוד יקרה, ב-3D) של הטלויזיה הלימודית. בניגוד ל"ארטיסט", שיש בו דמויות, והתפתחויות, ומשחק, ותסריט מדוקדק, "הוגו" הוא מכתב אהבה, אמנם, של הבמאי למדיום בו הוא עוסק, אבל הוא שכח לקחת אותי איתו במסע. הא היה צריך לבנות תסריט עשיר הרבה יותר עם דמויות מלאות יותר. במקום זה, יש הרבה ניים-דרופינג, וציטוטים מסרטים ישנים (בהומאז'ים מבוימים מחדש, או בהכנסת אינסרטים של הסרטים הישנים עצמם). יש הרבה דמיון וחלום, עם מעט מדי בשר. ועם סיפורי משנה רזים מאוד. רזים מדי (סשה ברון כהן הוא אולי הקומיקאי המוכשר של דורנו. יורשו של רובין וויליאמס. אבל תפקידו ב"הוגו" מכווץ למחוות סלפסטיק פשטניות מדי). ובנוסף, סיפורו של הרובוט נפתר די מהר, ואז אנו מגלים שזה היה בעצם תירוץ להיכנס לשיעור בהיסטוריה.

בחזרה לעתיד. "הוגו". סרט היסטורי בטכנולוגיה עתידנית.

אני מסמפט למדי את "שייקספיר מאוהב", שהיה בעצם ספקולציה מאחורי יצירה קאנונית. אבל היו שם דמויות שאהבו וכאבו. כאן, מרגע שנפתר סיפורו של הרובוט, אנו נכנסים לסיפור אחר, ספקולציה מעניינת כשלעצמה מאחורי אחת הדמויות החשובות ביותר בתחילת ימי הקולנוע. אבל זה יותר מדי דידקטי. וזה מעניין מאוד את מי שלמד או לומד עכשיו קולנוע. אני לא בטוח שאת כל השאר זה ירגש כל כך.

בנוסף מטריד אותי מה שהסרט הזה בא לומר בסופו של דבר. מה שאני לקחתי ממנו זה אולי אפילו רקוויאם לקולנוע הישן. יש בסרט מוטיב של זמן. שעונים נראים בכל מקום. גלגלי שיניים מסתובבים בפריים חזור וסבוב. אבל הסרט הזה ב-3D (די מעייף אותי העניין הזה, למען האמת. שלג יורד עלי, וכלב נובח עלי. התרשמתי לכמה שניות. ומה הלאה?). אז מה סקורסזי רצה להגיד? שעם כל הכבוד לקולנוע הישן, עבר זמנו ובטל קורבנו? הרי בקולנוע של היום, הכל דיגיטלי. אין יותר גלגלי שיניים. "הוגו", להבנתי, אומר: בואו תכירו את תולדות הקולנוע, ואיך הגענו עד לכאן (לצורך העניין, עד ל"אוואטאר"). "הארטיסט" אומר: בואו נרגע רגע מהקולנוע העכשווי. קולנוע טוב הוא קולנוע טוב. ישן, או חדש. "הוגו" הוא דידקטי והולך לראש, ברובו. "הארטיסט" הוא קלאסי, והולך ללב, ברובו.

יכול להיות שסופו של דבר אני פחות מתלהב מ"הוגו" גם כי הוא סרט הרפתקאות בבסיסו, והטעם שלי נוטה יותר לכיוון הקולנוע הריאליסטי יותר. בחלק הראשון של הסרט, כשהילד שואל את הילדה (קלואי גרייס מורץ, אחלה שחקנית) למה היא עוזרת לו, היא עונה: בשביל ההרפתקאה. זו תשובה שמתאימה יותר לספרי "השביעיה הסודית", ופחות ליחסי אנוש כפי שאני מכיר אותם. יש בזה משהו מתיילד קצת, אינפנטילי אפילו. ואני, מצטער, זה לא סוג הקולנוע שאני אוהב. סקורסזה משתמש בזה כדי לומר שקולנוע, בהכללה, הוא חלום. הוא הרפתקאה חלומית. אני מעדיף את הקולנוע שלי עם הרגליים על האדמה. הרי אם תדפדפו אחורה בבלוג שלי תראו שאני נמנע כמעט לגמרי מסרטי גיבורי על מעופפים. וגם אם אני רואה סרטים עם סיטואציות פנטסטיות ודמיוניות (נאמר, "חצות בפריס" של וודי אלן), עדיין אלו הם אנשים שאני יכול להאמין להם שעוברים את ההרפתקאה המשונה הזו. לטעמי, גם כסרט הרפתקאות, "הוגו" לא ממש מחזיק. גם בגלל שהדמות הראשית של הילד לא מלאה מספיק, וגם כי ההרפתקאה עצמה נגמרת מהר מדי, ואז מתחיל השיעור הדיקדטי בתולדות הקולנוע.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת:Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s