רמפארט: דו-משמעות

יש בחלק השני של הסרט משפט שהדמות הראשית אומרת שנשמע בערך כמו: "הרגתי הרבה אנשים בחיים שלי. כולם היו אנשים רעים". זהו משפט המפתח של הסרט מבחינתי. הדמות הראשית בסרט היא שוטר. שומר חוק. מצפן מוסרי. אבל הוא לא עובד לפי הספר. הוא מעקם את החוק. הוא קובע את גורלם של אנשים. והוא מחליט מי טוב ומי רע. וזה מה שמחזיק את הסרט הזה בחיים: היחס הכפול שיש לי לדמות הזו.

זה כבר סרט שני של אורן מוברמן שאני רואה, ולמרות שהוא אמור להיות במאי שאני אוהב (סוג של גרסה אמריקאית של האחים דארדן), זה כבר סרט שני שהוא גורם לי לדחייה ולרתיעה. בסרטו הראשון, "השליח", הרגשתי שימוש יתר במצוקת האבל כדי ללחוץ על כפתורי הרגש. ב"ראמפארט" יש כבר מהלכים בימויים שקופים, או סתם תמוהים. רבע השעה הראשונה של "ראמפארט" מציגה יום בחייו של גיבור הסרט. מסביבת חייו הפרטית והלא קונבנציונלית, ועד לעבודתו המשטרתית (הלא קונבנציונלית). ועדיין, זה קונבנציונלי. כשהלילה יורד, ונגמר היום הראשון, מלמלתי לי באולם הקולנוע: אחלה אקספוזיציה. ובאמת כשתי דקות לאחר מכן מתחיל הסרט. אז מתרחש האירוע המחולל, זה שיזיז את גלגלי העלילה קדימה. אני ידעתי. אני ממש ידעתי שיקרה משהו מיד כשהוא נכנס לאוטו בבוקר. וזה אכן קורה. באופן מאוד צפוי קורה משהו לא צפוי. ר"ל: יש משהו סכמטי מדי, צפוי מדי בתסריט. אדם שקורה לו משהו שמושך אותו למטה, ובמקביל כל חייו מתפרקים. והכל לפי ספר ההוראות לתסריטאי המתחיל.

אורן מוברמן מנסה לרענן את הסרט בעזרת בחירות צילום לא ממש ברורות. בשנה א' של לימודי קולנוע לומדים את זויות הצילום הבסיסיות. אחת מהן היא "מעבר לכתף" (Over the shoulder) זוית צילום המראה בפריים את פני המדבר, כאשר בקדמת התמונה ניתן להבחין בכתפו של האדם המקשיב. אורן מוברמן מצלם כמה וכמה דיאלוגים ב"ראמפארט" אובר-דה-גב. שני אנשים מנהלים שיחה אחד מול השני, אבל המצלמה מצלמת את הגב של אחד הדוברים, ולא מראה את הדובר השני. אנחנו רואים גב. בחירה גודארית משהו של העמדת מצלמה, ואני מודה שאני לא ממש מבין למה הוא עושה את זה.

אבל מה שמציל את הסרט הזה הם השחקנים. בתפקיד הראשי , וודי הארלסון, פשוט נפלא.

מבקרים בחו"ל כתבו שזהו תפקיד חייו של וודי הרלסון. הם צודקים.

להמשיך לקרוא