רמפארט: דו-משמעות

יש בחלק השני של הסרט משפט שהדמות הראשית אומרת שנשמע בערך כמו: "הרגתי הרבה אנשים בחיים שלי. כולם היו אנשים רעים". זהו משפט המפתח של הסרט מבחינתי. הדמות הראשית בסרט היא שוטר. שומר חוק. מצפן מוסרי. אבל הוא לא עובד לפי הספר. הוא מעקם את החוק. הוא קובע את גורלם של אנשים. והוא מחליט מי טוב ומי רע. וזה מה שמחזיק את הסרט הזה בחיים: היחס הכפול שיש לי לדמות הזו.

זה כבר סרט שני של אורן מוברמן שאני רואה, ולמרות שהוא אמור להיות במאי שאני אוהב (סוג של גרסה אמריקאית של האחים דארדן), זה כבר סרט שני שהוא גורם לי לדחייה ולרתיעה. בסרטו הראשון, "השליח", הרגשתי שימוש יתר במצוקת האבל כדי ללחוץ על כפתורי הרגש. ב"ראמפארט" יש כבר מהלכים בימויים שקופים, או סתם תמוהים. רבע השעה הראשונה של "ראמפארט" מציגה יום בחייו של גיבור הסרט. מסביבת חייו הפרטית והלא קונבנציונלית, ועד לעבודתו המשטרתית (הלא קונבנציונלית). ועדיין, זה קונבנציונלי. כשהלילה יורד, ונגמר היום הראשון, מלמלתי לי באולם הקולנוע: אחלה אקספוזיציה. ובאמת כשתי דקות לאחר מכן מתחיל הסרט. אז מתרחש האירוע המחולל, זה שיזיז את גלגלי העלילה קדימה. אני ידעתי. אני ממש ידעתי שיקרה משהו מיד כשהוא נכנס לאוטו בבוקר. וזה אכן קורה. באופן מאוד צפוי קורה משהו לא צפוי. ר"ל: יש משהו סכמטי מדי, צפוי מדי בתסריט. אדם שקורה לו משהו שמושך אותו למטה, ובמקביל כל חייו מתפרקים. והכל לפי ספר ההוראות לתסריטאי המתחיל.

אורן מוברמן מנסה לרענן את הסרט בעזרת בחירות צילום לא ממש ברורות. בשנה א' של לימודי קולנוע לומדים את זויות הצילום הבסיסיות. אחת מהן היא "מעבר לכתף" (Over the shoulder) זוית צילום המראה בפריים את פני המדבר, כאשר בקדמת התמונה ניתן להבחין בכתפו של האדם המקשיב. אורן מוברמן מצלם כמה וכמה דיאלוגים ב"ראמפארט" אובר-דה-גב. שני אנשים מנהלים שיחה אחד מול השני, אבל המצלמה מצלמת את הגב של אחד הדוברים, ולא מראה את הדובר השני. אנחנו רואים גב. בחירה גודארית משהו של העמדת מצלמה, ואני מודה שאני לא ממש מבין למה הוא עושה את זה.

אבל מה שמציל את הסרט הזה הם השחקנים. בתפקיד הראשי , וודי הארלסון, פשוט נפלא.

מבקרים בחו"ל כתבו שזהו תפקיד חייו של וודי הרלסון. הם צודקים.

הוא מצליח לשמור על אנושיות ועל פשטות, והוא מצליח לבנות דמות רב שכבתית אמינה ומרתקת. כל הסתירות בין טוב לרע קיימות וחיות בתוכו בצורה טבעית לגמרי. זה לא רק העבודה המשטרתית שלו. אלו גם החיים הפרטיים שלו. הרדיפה שלו אחרי נשים שגרמה לו להיות עם שתי בנות משתי נשים שונות. היחסים שלו עם הנשים בחייו הם מצד אחד לא קונבנציונליים (הוא בעצם גר איתן, ועם בנותיו, אבל הם כבר לא ביחד. טוב, לא ממש), אבל מצד שני, זה אמין לגמרי. גם הדמויות האחרות בסרט מתנהגות באמביולנטיות מרתקת. בעיקר הבת הגדולה, טינאייג'רית מורדת, שמצד אחד חסרת סבלנות כלפי כל העולם, ומצד שני, כל מה שהיא רוצה זה שאבא שלה יאהב אותה. הסרט מתאר את כל הסביבה המיידית של החיים הפרטיים של השוטר, וגם את חייו הפריפריאליים – אישה חדשה שהוא פוגש (רובין רייט. שחקנית מצוינת), והכל מהווה רקע לסיפור המרכזי, שבו תקרית אחת מגלגלת את חייו המקצועיים אל התהום (וגם כאן מופיעה בתפקיד קטן שחקנית ותיקה – סיגורני וויבר, שמזכירה לנו איזה שחקנית טובה היא יכולה להיות אם היא לא מתעסקת בשטויות).

החיים הם לא שחור ולבן. "ראמפארט" מראה את זה היטב. אני לא ממש בטוח אם יש לו אמירה עמוקה יותר מעבר לכך. ולמרות שאני לא אוהב את העבודה של הבמאי הזה, ביציאה מהסרט היתה לי הרגשה שכל השחקנים, הותיקים והחדשים, ששיחקו בסרט הזה התייחסו אליו ברצינות, ולא כאל חלטורה, וזה מרגיש אוטנתי ואמיתי לגמרי. מורכבות החיים עוברת לגמרי את המסך. כך ש"ראמפארט" בעיניי הוא לא סרט חף מחסרונות, אבל הוא שווה את המאמץ. הוא מעניין יותר ממה שנראה במבט ראשון.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת:Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s