קרוב להפליא ורועש להחריד: לפחד, אבל לא להרגיש

שלא תבינו אותי לא נכון: זה לא סרט רע. ממש לא. זה סרט חכם, עם שחקנים טובים, אבל הוא נכשל. הוא לא מרגש. הוא לא סוחף. הוא לא מערב את הקהל. ובסופו של דבר, הוא מאכזב.

מוזר, הסיפור של הסרט הזה. זה היה הסרט שהיה אמור להיות המתחרה העיקרי על האוסקר. אבל הוא התעכב בחדר העריכה יותר מדי זמן, לא הוקרן למבקרים בזמן, לא הוצג בפסטיבלים, והכניסה המאוד מאוחרת שלו למירוץ האוסקרים היתה בסופו של דבר בעוכריו – הסרט לוקה מאוד במחלקת הרגש, וכתוצאה מכך, הוא נשאר מאחור.

ה-11 בספטמבר 2001 שינה את ההיסטוריה. היום שבו שני מטוסים נכנסו אל תוך מגדלי התאומים בניו-יורק, וגרמו למותם של קרוב ל-3000 איש היה יום שהכניס אבל פתאומי לחייהן של אלפי משפחות, ופחד מיידי ומוחשי מהרוע האולטימטיבי. עד אז הם רק קראו על זה בעיתונים, ראו את זה בחדשות, או מקסימום בסרטי קולנוע הוליוודיים. ב-11 בספטמבר 2001 זה הפך להיות אמיתי. הרוע הבלתי נתפס של האנושות, המגיח בהפתעה ומטיל אסון כבד מנשוא גרם לתגובות פסיכולוגיות קיצוניות. הילד שבמרכז "קרוב להפליא ורועש להחריד" סובל מפחד מהלא נודע. אבא שלו היה אחד הקורבנות באותו יום. ומאז הוא מפסיק לחיות. הוא מפחד מכל כך הרבה דברים – וכולם מתגבשים לפחד מהרוע הלא נודע.

פחד. מתוך "קרוב להפליא ורועש להחריד"

הטריילר הנפלא של הסרט מצליח להעביר בשתי דקות יותר רגש מאשר בכל השעתיים שהסרט עצמו נמשך. הסיבה, האמת, פשוטה למדי: מבלי לקרוא את הספר שעליו מבוסס הסרט, אני מרגיש שהתסריטאי לא הצליח לפצח את הדמות הראשית. הוא משתמש בוויס-אובר כדי להעביר את עולמו הפנימי, וזה פוגם מאוד בחווייה. אם אתה אומר שאתה מפחד, אבל אני לא רואה אותך מפחד, אז אני מבין את זה בראש, אבל לא מרגיש את זה בלב. התסריטאי היה צריך ליצור סצינות שימחישו את עולמו הפנימי של הילד. קולנוע, אחרי הכל, הוא קודם כל מדיום של אקשן. דברים שקורים, דברים שאנשים עושים – הם הדברים שמקרינים פנימה, על הרגש ועל רעיונות פילוסופיים. ולכן, האמירה "אני פוחד" אין לה תוקף מלבד היותה אמירה ריקה ולא מבוססת. כל תילי התילים של ההתפתחויות  בסיפור (העובדה שהוא חוצה גשרים למרות הפחד שלו, העובדה שהוא נושא עימו כל מיני אביזרים שיעזרו לו להתגבר על הפחד, ועוד כהנה וכהנה) מבוססים על אותה הנחה לא מבוססת, ולכן הסרט עומד על כרעי תרנגולת.

בביקורות שקראתי בחו"ל קראתי שיש בעיה עם הילד. שהוא פשוט מעצבן. אני לא מסכים. הבסיס אמנם רעוע (והוויס-אובר לא ממלא את החלל), אבל תומס הורן עושה כל שביכולתו להפיח חיים בדמות. הוא צמא לידע, והוא מדקלם עובדות מדעיות שמהוות את הקשר שלו לאביו המנוח. הוא נעזר במקס פון סידוב (מצוין) כחבר להרפתקה, כאב מחליף, וסנדרה בולוק היא האמא שכולנו היינו רוצים שתהיה לנו. הכל במקום. אפילו הרפרנס לשואה כרוע המוחלט בהיסטוריה שגם אחריו החיים המשיכו הלאה (יש גם רפרנס למדינת ישראל, דרך מסיכות גז) נעשה ברמיזה ולא במפורש – הכל במקום, חוץ מהעובדה שהתסריט לא הצליח להיכנס לנפש של הדמויות שלו, ולגרום לי כצופה להרגיש אותן.

וכך יוצא שסטיבן דאלדרי, אמן שיצר סרטים מרגשים מאוד בעבר ("בילי אליוט", "השעות") כושל למרות הכל. זה אולי סרט חכם. אבל זה לא סרט סוחף, ולא מרגש. וזאת נקודת התורפה שלו.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת:Eithan.co.il

מחשבה אחת על “קרוב להפליא ורועש להחריד: לפחד, אבל לא להרגיש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s