בושה: לא יודע איך לומר לך

אני בדרך כלל אדם חד וברור. בדרך כלל אני יודע כבר ביציאה מהקרנה מה אני חושב על הסרט, אם אהבתי או לא, ולמה. אני פחות או יותר יודע על מה אני אכתוב בדרך כלל כבר ביציאה מהאולם. אבל "בושה" הוא אחד מאותם יוצאי דופן.

מצד אחד, אני לא אוהב את הבמאי הזה. זהו כבר סרט שני שלו שאני רואה. גם בראשון ("רעב") וגם כאן ניכר שהוא במאי קולנוע שבא מדיסיפלינה לא קולנועית. סטיב מקווין הבמאי היה אמן שהציג בגלריות לפני שהפך לקולנוען. וככזה הוא דואג מאוד לאסטתיקה של היצירה – ולהרגשתי זה בא על חשבון שטף הסיפור, הרגש, והדמויות. אבל ב"בושה" זה חודר בכל זאת. יש משהו בעבודת המשחק האדירה של מייקל פאסבינדר ושל קארי מאליגן שמצליח לחדור את המעטפת המיופיפת של סטיב מקווין, ולהגיע עד אלי, לקהל. יש משקל מסוים שבכל זאת נשאר אצלי ביציאה מהאולם. יש מחשבות שממשיכות לחלוף בראשי גם כשהייתי בדרך הביתה. הסרט הזה הלך איתי הלאה. כך שלמרות שאני לא אוהב את עבודת הבימוי, בכל זאת יש בו משהו.

מייקל פאסבינדר ב"בושה". רחוק וקר.

גם לתקצר את הסרט לא ממש פשוט. אתם בטח תקראו במקומות אחרים ש להמשיך לקרוא