בושה: לא יודע איך לומר לך

אני בדרך כלל אדם חד וברור. בדרך כלל אני יודע כבר ביציאה מהקרנה מה אני חושב על הסרט, אם אהבתי או לא, ולמה. אני פחות או יותר יודע על מה אני אכתוב בדרך כלל כבר ביציאה מהאולם. אבל "בושה" הוא אחד מאותם יוצאי דופן.

מצד אחד, אני לא אוהב את הבמאי הזה. זהו כבר סרט שני שלו שאני רואה. גם בראשון ("רעב") וגם כאן ניכר שהוא במאי קולנוע שבא מדיסיפלינה לא קולנועית. סטיב מקווין הבמאי היה אמן שהציג בגלריות לפני שהפך לקולנוען. וככזה הוא דואג מאוד לאסטתיקה של היצירה – ולהרגשתי זה בא על חשבון שטף הסיפור, הרגש, והדמויות. אבל ב"בושה" זה חודר בכל זאת. יש משהו בעבודת המשחק האדירה של מייקל פאסבינדר ושל קארי מאליגן שמצליח לחדור את המעטפת המיופיפת של סטיב מקווין, ולהגיע עד אלי, לקהל. יש משקל מסוים שבכל זאת נשאר אצלי ביציאה מהאולם. יש מחשבות שממשיכות לחלוף בראשי גם כשהייתי בדרך הביתה. הסרט הזה הלך איתי הלאה. כך שלמרות שאני לא אוהב את עבודת הבימוי, בכל זאת יש בו משהו.

מייקל פאסבינדר ב"בושה". רחוק וקר.

גם לתקצר את הסרט לא ממש פשוט. אתם בטח תקראו במקומות אחרים שמדובר בגבר שנאבק בהתמכרות אובססיסית למין. אני חושב שזה לא מדויק. גיבור הסרט הוא אדם מצליח, עשיר, ובודד. במקביל לעבודתו הוא מקיים יחסי מין עם הרבה נשים. כל פעם אישה אחרת. כל יום פנים חדשות (וחלקי גוף אחרים, כמובן). גיבור הסרט, בעיניי, אולי באמת מתעסק במין לא מעט, אבל לא בטוח שהייתי מגדיר את זה "התמכרות". כי מה זו "התמכרות"? לדעתי זו התעסקות במשהו ברמה שכזו שהיא כבר מפריעה לשגרה, משבשת את סדרי החיים, לא מאפשרת לעשות שום דבר אחר מלבד העיסוק הספיציפי הזה. זה לא המצב כאן. הוא אמנם עושה הרבה סקס, אבל הוא גם עובד. והוא גם מחזיק דירה משל עצמו, ללא חובות. הוא חי חיים עצמאיים. עצובים? אולי. חסרי רגש? ודאי. אבל זה כבר עניין שיפוטי (שלנו, הצופים, כלפיו). אם אני מנסה לראות לשניה את החיים דרך עיניו של הגיבור בנקודת הפתיחה של הסרט, הכל דווקא סבבה.

ואז נכנסת לחייו אחותו. היא מייצגת את הקוטב הנגדי של החיים. את הקוטב הרגשי, התלותי. לא בדיוק ברור מה עובר עליה (זה לא מפורש לגמרי בתסריט), אבל ברור שהיא נפרדה לא מזמן מבן זוגה, והיא במשבר. אין לה איפה לגור, אז היא גרה בינתיים עם אחיה. והכניסה של האפקט הרגשי לתוך החיים הקרים של הגיבור הגברי מערערת אותו. לאט לאט גם הוא יבין שהוא צריך רגש בחייו. האם לאחר כל כך הרבה זמן שהוא לא חווה חום אמיתי (אלא וירטואלי, מדומין, קצר מועד) – האם ניתן להשיג בכלל אהבה, או שמשהו התקלקל לעד?

קארי מאליגן ב"בושה" קרוב וחם.

זה הנושא של הסרט להבנתי: האם הגבר המודרני בכלל יכול לחוש אהבה? האם הוא יכול להכיל רגש? כשלחייו של הגיבור נכנסת פתאום גורם זר, משהו בו לאט לאט מתפרק. אבל האם הוא יתחבר בחזרה?. "הבושה" משם הסרט היא של הגבר, שנרתע מלהיות הגבר החדש, העדין, הרגשן. הוא רוצה להיות הגבר המאצ'ו, המסוקס, העשוי ללא חת. אבל נוכחותה של אחותו בחייו בנקודת הזמן הספציפית הזו מושכת אותו לכיוון השני. שמה של האחות, אגב, הוא סיסי. וזה מה שהוא מפחד להיות – סיסי, כלומר, חלשלוש. זה סיפור חכם ומרגש על שתי נפשות אבודות בניו יורק של היום. חבל, אם כן, שהבמאי עוטף את הסיפור בעטיפות מיופיפות יתר על המידה.

זה לא כל כך הפריע לי שהסרט מלא בסצינות סקס. זה חלק אינטגרלי מהסרט. אבל הצורה שבה סטיב מקווין מסגנן את הסרט שלו מוגזמת מדי בעיניי. הוא עורך את הסיקוונסים בצורה לא תמיד לינארית, וזה מיותר לטעמי. הוא מוסיף מוסיקת כינורות מעיקה מדי (והדבר נכון בעיקר לסצינה לקראת הסוף, כשבסצינת סקס אחת ספיציפית מייקל פאסבינדר נשבר ובוכה. במקום לשמוע אותו, אנו שומעים כנורות רבי משמעות. כדי שנבין). ולפחות פעמיים בסרט ישנן סצינות מאוד ארוכות שלהרגשתי לא מחזיקות את זמן המסך שלהן: אחת היא קארי מאליגן שרה את "ניו-יורק, ניו-יורק" – יפה אבל מעייף, והשנייה היא דייט של הדמות הראשית עם מישהי מהעבודה. הכל בשוט אחד ארוך-ארוך וקצת משעמם (הנסיון לחזור על אותו שוט מדובר מ"רעב" נידון לטעמי לכשלון כאן). בסצינה אחרת שיחה שלמה בין פאסבינדר למאליגן מצולמת מהגב (סטיב מקווין מעתיק מז'אן לוק גודאר). אחת המחשבות שעברו בראשי עם צאתי מהסרט היא שאם סטיב מקווין בעצמו היה צריך לבחור בין שני הקטבים בהם הגיבור נמצא (קוטב הרגש החם, וקוטב היחסים הקרים) – הוא היה בוחר דווקא בקוטב הקורקטי והקר. "בושה" הוא מוצר מסוגנן. הוא מיצג בתערוכה. הוא מיופיף ומשויף לטעם האמנותי של צרכני האמנות. ולכן הוא לא יכול באמת לרגש. ומצד שני, משהו בכל זאת נשאר שם, לאחר הצפיה. למרות הבימוי, ולא בגללו.

אז בדרך כלל אני יודע לומר "אהבתי. מומלץ" או "לא אהבתי. מומלץ להימנע". "בושה" הוא מקרה נדיר שבו אני מאוד חצוי. זה סרט מעניין, ואפילו מרגש לפרקים, אבל הוא גם סרט מעיק ומיופיף מדי.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “בושה: לא יודע איך לומר לך

  1. אוי, איזה סרט. אני מבינה לגמרי למה אתה מתכוון, אבל מייקל פסבנדר קרע לי את הלב ככה, שיכולתי להתעלם מהבימוי ולהתרכז ולהרגיש בשביל ברנדון (מייקל ) בסרט. אני מתחברת מאוד חזק לדמויות בודדות בקולנוע, ברנדון הוא קודם כל כל כך בודד שזה פשוט כואב. הוא נמנע מקשרים אינטימיים עם כולם ועם נשים בפרט. אני חושבת שהרבה זמן לא ראיתי סצינה כמו זו שבה הוא מנסה לשכב עם הבחורה מהעבודה שלו. כל כך אמיתית שהרגשתי כאילו אני איתם בחדר. ויש בסרט הרבה פחות סקס ממה שחשבתי. אז אני קודם כל אמליץ בגלל המשחק שלא מהעולם הזה של מייקל פסבנדר בצירוף האזהרה שלסרט הזה יש יכולת להכנס לך מתחת לעור ולהשאר שם הרבה זמן…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s