פסטיבל קולנוע צרפתי: מחוברים לחיים

הערב נפתח בסינמטקים פסטיבל הקולנוע הצרפתי. ההיצע שלו גדוש ומסקרן, ואני מתכוון לשרוץ בסינמטקים בשבוע הקרוב, וללוות את הפסטיבל הזה מקרוב בבלוג שלי. סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "מחוברים לחיים" (תרגום סופר מדויק למקור: Intouchable). הסרט עולה בהקרנות מסחריות רגילות ביום חמישי. זהו הסרט שאחד השחקנים הראשיים בו זכה בפרס הסזאר לפני כחודש, כשהוא גובר על ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט"). הנה 500 מילים על הקומדיה החביבה הזו:

——————————————————————————————————————————

האמת שיש משהו קצת חסר אחריות בהנאה מהסרט הזה.

מדובר, בעיקרון, על קומדיה כיפית למדי על נושא רציני מאוד. וזה בסדר גמור ("החיים יפים" של רוברטו בניני זכה באוסקר מוצדק לגמרי). הבעיה היא ש"מחוברים לחיים" הוא סרט שטחי לחלוטין, שמזניח את כל הטיפול בבעיות הרציניות לטובת חלקלקות קומית אפקטיבית אמנם, אבל גם כזאת שבסופו של דבר משאירה טעם לוואי בפה.

די ברור למה הסרט הזה היה להיט עצום בצרפת. הוא מספר על מטפל ממוצא אפריקאי, והקשר שלו עם המטופל – אדם משותק מהצוואר ומטה, אירופאי עשיר ולבן. הקשר בין שני האנשים ממלא את הסרט, ורצף הסצינות בעיקר כתובות טוב, מבוימות בדיוק ובתזמון קומי מדויק, ומשוחקות נפלא ע"י שני השחקנים הראשיים. אבל בכל מה שנוגע לבסיס של הסרט, ולכל מה שמקיף את שני האנשים האלו – הסרט נוקט בגישה תסריטאית מרושלת מאוד, ובכך מאפשר, בעצם, אסקפיזם מושלם מהבעיות הבוערות. כל ענייני העובדים הזרים מטואטאים מתחת לשטיח בעזרת הסרט הנוצץ והשמח הזה.

מעשנים. רואים את הסרט. שוכחים מהצרות.

"מחוברים לחיים" לוקה בתסריט צולע: הקשר של הנכה עם ביתו המתבגרת כמעט ולא קיים; הסיפור של האפריקאי עם משפחתו שלו מאוד מקרטע; וגם: הסרט מתחיל עם סצינה כיפית למדי, שהיא בעצם הסצינה האחרונה, פחות או יותר, של הסרט. בשביל מה זה טוב?. גם העבודה של צמד הבמאים עם מוסיקה חסרת משקל (שימו לב למוסיקת הפסנתר המלווה את אותה סצינת פתיחה. כאילו שהבמאים מנסים בכוח לשוות ארשת רצינית לסרט הקומי שלהם. זה כמעט מצליח להרוס).

אבל אותו טעם לוואי נובע מהאין-יחס של הבמאים-תסריטאים לאותו עובד זר: הרי זה ברור שהוא בא ממשפחה מרובת ילדים; הרי זה ברור שגיבורנו ישב כבר בכלא, ושאחיו הקטן בדרך להיות סוחר סמים גדול; הרי זה ברור שהאמא היא עובדת נקיון קשת יום, שבנסותה לחנך את בנה זורקת אותו מהבית (זה קורה כבר בתחילת הסרט. לא גיליתי כאן נקודת מפנה דרמטית, אל דאגה); והרי זה ברור שהאירופאי אוהב מוסיקה קלאסית, והאפריקאי מוסיקה שחורה. יש משהו קל מדי, אולי אפילו קצת גזעני באפיון התסריטאי של הדמויות האלו.

אבל הסרט הזה חי בכל זאת. הוא חי בזכות שני השחקנים הראשיים. שניהם עושים עבודה משובחת ומדויקת. שניהם סוחפים בדיוק הקומי שלהם, ושניהם מצליחים אפילו לרגש ברגעים הרציניים שלהם.

זה קל לומר ששחקן שמשחק אדם משותק עושה עבודה מרשימה. אבל במקרה של פרנסואה קלוזה זה פשוט נכון. לא מדובר רק באספקט הטכני, שהרי הוא משחק אדם שלא יכול לזוז כלל. מדובר בעיקר בעובדה שהוא מחויב לשחק בעזרת פניו בלבד. ההבעה שעל פניו של פרנסואה קלוזה בסוף הסרט, לאחר שהשניים עברו הרבה הרפתקאות יחד – הרגע הזה הוא רגע אחד של זהב קולנועי שמוכיח שהסרט הזה בכל זאת הזיז לי משהו בלב. ועומאר סי – לא יודע מי זה, אבל עכשיו אני אחפש אותו יותר. הוא פשוט פצצת אנרגיה מהלכת, עם יכולת קומית פנטסטית, תזמון מושלם, ולב במקום הנכון. אולי הבמאים עשו משהו טוב בכל זאת: רוב הסרט מלא בשני השחקנים האלו, והאינטראקציה בין שניהם נהדרת ומקסימה. כמעט ונשכח מליבי שמדובר בסרט שאמור להאיר את בעיות העובדים הזרים בצרפת (טוב, את זה תשאירו לאחים דארדן).

בסך הכל מדובר בשעתיים מהנות למדי. אם זוכרים להביא להקרנה איזה מסטיק אורביט, שיעלים את טעם הלוואי בסוף.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פסטיבל קולנוע צרפתי: מחוברים לחיים

  1. יצא לי לראות את מחוברים לחיים וגם את הנשים בקומה השישית ושניהם מסתובבים סביב הרעיון שעשירים בעצם אומללים והעניים בעצם מחזיקים את המפתח לחיים. אלו לא סרטים עם תובנות על פערי מעמדות אלא פשוט feel good movies שהמטרה שלהם לא לגרום לעשירים למבט רפלקסיבי אלא לשמור את העניים in bay.

  2. מזל שאומנות זה עניין של טעם, כי אחרי ביקורת כזו לא הייתי מזיז את עצמי לראות את הסרט.

    הסרט נוגע בכל הנקודות המשמעותיות בחברה.
    מתאר חיים קשים של מהגרים אפריקנים בסלאמס ואת החיים הבורגנים של הצרפתים.

    קודם כל שכחת לציין שמדובר בסיפור אמיתי.
    התסריט אומנם מלוטש לקולנוע אבל מדובר במקרה שאכן קרה, בין מליונר צרפתי-איטלקי משותק לבין העוזר שלו , אסיר משוחרר ממוצא אפריקני.

    הסרט קודם מספר את הסיפור, הוא לא מתיימר לתקוף את כל הבעיות בחברה הצרפתית.

    שחקנים מעולים, הומור קליל ומדויק, נושא רציני שמטופל ללא כפפות. ״אין ידים, אין עוגיות״ – כמה שבדיחה כזו יכולה להיות רעה , אבל באופן שהיא בוצעה, לא רק שזה עובר, זה גם קליל.

    בימוי מושלם !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s