פסטיבל קולנוע צרפתי: אהבת נעורים

איזו פאשלה. "אהבת נעורים" הוא רעיון טוב עם ביצוע מקרטע. רעיון מעניין שכושל בגלל בימוי חובבני, ותסריט לא אפוי.

מיה האנסון לאב מנסה בסרטה "אהבת נעורים" לחקור את מיתוס האהבה הנצחית, הגדולה מהחיים. היא רוצה לברר האם קיימת בכלל אהבה שכזו, או שאלו רק סיפורי אגדות. היא עושה את זה בעזרת סיפור על אהבת נעורים של בחורה צעירה ובחור. הוא פורש מהלימודים ונוסע לטיול תרמילאות בדרום אמריקה. היא שבורת לב, אבל מתקדמת הלאה. שנים אח"כ, היא כבר במערכת יחסים חדשה, והוא חוזר. האם אותה אהבה גם תחזור?

זה אחלה סינופסיס לסרט. אבל זה נשאר ברמה הזו, פחות או יותר. הדיאלוגים המושמים בפי השחקנים איומים: היא אומרת לו שוב ושוב: "אני אמות בלעדיך","אם תעזוב אני אתאבד", ועוד כהנה וכהנה, אבל אילו אמירות ריקות, ללא גיבוי. אלו סיסמאות. מיה האנסן לאב לא מצליחה לפרק את המיתוס לגורמים, היא לא מצליחה לגרום לי להאמין ששני האנשים האלו אוהבים. בנוסף, הסצינות קצרות מדי, קליפיות מדי, והדרמה לא מקבלת את זמן המסך המספיק שלה להבשיל, ואת כל זה מקשטת הבמאית בעבודה איומה עם מוסיקה (ומדובר גם על בחירת המוסיקה עצמה, וגם על העובדה שהמוסיקה משמשת את הבמאית בעיקר כדי להדביק קרעי סצינות לכדי יחידת סיפורית אחת. אין כאן עבודה רגשית עם מוסיקה).

אם לראות את הסרט הזה, אז רק בשביל השחקנית הראשית. להמשיך לקרוא