הגרמנים עוצרים באמצע הדרך. למרות הכל.

טקס חלוקת פרסי הלולה, פרסי האקדמיה הגרמנית לקולנוע, התקיים הערב. על המועמדים כתבתי לפני כחודש. והזוכה הוא "לעצור באמצע הדרך". אבל לא לפני שהוא עבר כמה מכשולים. לפני שהוא עצר.

אני לא ממש מבין גרמנית, אבל די נהניתי לצפות בטקס. באורך של שעתיים ורבע, ועם תפאורה בטעם טוב, בצבעי זהב חמים, הטקס היה ענייני ונעים (ואפילו הבנתי את אחת הבדיחות שהתייחסה לסרט הצרפתי "מחוברים לחיים": היא התייחסה לעומאר סיי כאפרו-צרפתי, על משקל אפרו-אמריקאי). גם החלק בטקס שבו הוקדשו כמה דקות לאנשי הקולנוע הגרמני שעברו מהעולם השנה לוו בשירה של שיר צרפתי קלאסי, "Ne me Quitte pas" (בצרפתית: אל תעזבי אותי. במקור של ז'אק ברל). כלומר: הכל היה בטעם.

אבל מבחינת פרסים, בחלק הראשון של הטקס, היה נדמה כאילו להמשיך לקרוא

אלברט נובס: זוהר בצדדים, צולע במרכז

יש לי בעיה עם הסרט הזה. מצד אחד, אני אוהב את הבמאי הזה. הוא ידוע בסרטיו העדינים, הנשיים, והרגישים. הוא ידוע בסרטיו הצנועים והלא ראוותניים. והוא גם ידוע בסרטים שהם מצד אחד סוג-של-נסיוניים, ומצד שני הם קומונקטיביים לגמרי. והנה מגיע סרטו החדש, וזהו סרט שבו הוא בוחן מיניות שהיא לאו דווקא נשית, והפעם הוא פונה לעשייה קולנועית קלאסית, הידועה גם בשם הגנאי "דרמת תלבושות". גלן קלוז בתפקיד הראשי היא שחקנית שהולכת איתו כבר מספר פרויקטים, אבל מבחינות אחרות, מדובר בנסיון של הבמאי גרסיה לעשות סרט שהוא מיין-סטרים יותר, אולי בנסיון לקבל הכרה רחבה יותר ממה שחווה עד עכשיו. אבל עם כל האהבה שיש לי לבמאי הזה, אני חייב להודות שמדובר בפרויקט החלש ביותר שהוא הוציא תחת ידיו במהלך כל הקריירה שלו.

שלא תטעו: לא מדובר בסרט רע או מעצבן. ויש בו אפילו, בסרט הלא מספק הזה, כמה רגעים מרגשים למדי. אבל הם טובעים בים של בינוניות מתסכלת. מבוסס, עד כמה שהבנתי, על סיפור אמיתי, הסרט מתמקד ב להמשיך לקרוא

אנקת גבהים: סרט מלוכלך

לפני הכל, אני חייב להבהיר: לא קראתי את הספר. לא הכרתי את הסיפור לפני שראיתי את הסרט. לא ראיתי גם גרסאות קודמות של עיבודים טלויזיוניים ו/או קולנועיים ל"אנקת גבהים". כך שמבחינה זו באתי לסרט "נקי" יותר מהרגיל. מצד שני, אני כן מכיר את הבמאית הזו. ראיתי ואהבתי את שני סרטיה הקודמים (ואף יצא לי לראות את סרטה הקצר זוכה האוסקר "צרעה"). היה מישהו שכינה אותה פעם "קן לואץ' ממין נקבה". היא היתה ידועה כאחת שמתעסקת בבעיותיהם (בעיקר בעיותיהן) של הדפוקים והזרוקים. סרטיה הם ריאליזם בוטה וקשוח, עם קורטוב של פיוט. אבל עם כל ההערכה שיש לי לאנדריאה ארנולד הבמאית, גם אני חייב להודות: "אנקת גבהים", הנסיון של אנדריאה ארנולד להזריק ריאליזם לסיפור ויקטוריאני קלאסי, הוא בסופו של דבר סרט די בלתי נסבל.

כמו ב"מחוץ למים" סרטה הקודם, גם כאן הפריים אינו פריים רחב, אלא פריים מוקטן. זו נראתה כבחירה משונה גם אז, אבל כאן זה כבר מרגיז. "מחוץ למים" התרכז בסיפור התבגרות של נערה אנגלייה מהמעמד הנמוך. איכשהו זה התאים. "אנקת גבהים" הוא סיפור אהבה בין נער אסופי לבין הנערה במשפחה שלוקחת אותו תחת חסותה במאה ה-19. זה לא מתאים. יש לא מעט צילומי נוף (שהיו יכולים להיות) מפעימים, אם היו במסך רחב. אבל במסך המלבני הצר, זה לא עובר.

אנקת גבהים. התמונה יפה. הסרט לא.

אבל אולי זה להמשיך לקרוא

האישה ברובע החמישי: האמן המשוגע

פאבל פאבליקובסקי זה שם טפשי, ובגלל זה קל לזכור אותו. פאבל פאבליקובסקי (להלן: פאבל. שם המשפחה ארוך מדי) התגלה בתחילת העשור שעבר עם סרט קטן בשם "מוצא אחרון". זאת היתה דרמה חורכת נשמה על מצבם העגום של מהגרים באנגליה. באמצעים דלים ובצניעות פאבל ביים דרמה עצומת רגש. כמה שנים לאחר מכן חזר פאבל עם סרט שני, "אהבה של קיץ". דרמת התבגרות עדינה שגילתה לעולם את אמילי בלאנט. גם כאן היה מדובר בסרט דל תקציב וצנוע, וגם כאן היה מדובר בדרמה אפקטיבית למדי. ואז פאבל נעלם. בראיון שקראתי לפני כמה ימים הוא הסביר שאשתו חלתה, והוא דאג לטפל בה. עכשיו הוא חוזר, 7 שנים אחרי סרטו הקודם. ולמרות שכל הסימנים הראו שמדובר בסרט זניח ומפוקפק (הסרט מוקרן בסינמה סיטי בלבד), הסתקרנתי מהסרט החדש של פאבל.

והתוצאה לטעמי היא אכן זניחה, ואפילו מפוקפקת במידה מסוימת, ולמרות זאת אני בעד הסרט הזה. יש בו משהו בכל זאת. הוא מעניין, ויש בו שחקן אחד מצוין. יש בו גם תסריט לא רע. ויש בו גם חסרונות לא מעטים. ולמרות זאת, אני בעדו.

הסרט עוקב אחר מרצה וסופר אמריקאי ש להמשיך לקרוא

באפילה: לזכור, לחתוך את הנשמה, ולא לשכוח

בסופו של דבר, אני חושב ש"באפילה" הוא סרט משובח ומרגש, אבל הוא גם אחת מחוויות הצפייה הקשות שעברו עלי בשנים האחרונות. מזוכיזם קולנועי.

אבל בהתחלה של דבר – זה לא שלא ידעתי את זה מראש. הרי כבר כשנכנסתי לסרט ידעתי שמדובר בסרט שואה שהיה מועמד לאוסקר, ושהבמאית שלו התעסקה עם הנושא הזה בעבר בהצלחה. גם ידעתי שהסרט היה מועמד לאוסקר (לצד "הערת שוליים". שניהם הפסידו ל"פרידה"), כך שידעתי שכנראה יש בו משהו. ידעתי הכל מראש. ובכל זאת, יצאתי מהסרט עם כדור 12 טון בתוך הבטן. היה לי קשה להמשיך עם היום שלי.

לקח לי זמן להיכנס לתוך הראש הקולנועי של "באפילה". בהתחלה לא כל כך אהבתי אותו. בחלקים הראשונים של הסרט הרגשתי שהוא סומך מדי על ידע קודם של הצופים. כידוע, הסרט מספר על השרדותם הבלתי נתפסת של קבוצה קטנה של יהודים בתעלות הביוב של לבוב, פולין, במהלך מלחמת העולם השניה. ולהרגשתי, הסרט יוצא מתוך הנחה שכל מי הולך לראות אותו כבר שמע/ קרא/ למד על השואה משהו. סצינה שנמצאת די בהתחלה, למשל, ובה הפולני מביא ליהודים אוכל, מראה את היהודים מתנפלים על האוכל כמעט בפראות. אגניישקה הולנד הבמאית לא מקדישה זמן להראות שהם רעבים. אנחנו יודעים את זה כי שמענו עדויות של ניצולים בעבר. ועדיין, זה מחריד לראות את זה.

גם תיאורי מערכות היחסים בין היהודים לוקות בחסר. כבר בהתחלה יש מריבה בין שתי אחיות יהודיות. אנחנו לא כל כך מכירים אותן, אבל כבר צריכים להיות מעורבים רגשית בבגידות ובויכוחים. בכלל, פיתוח דמויות היהודים נשאר די שטחי לכל אורך הסרט. זה לא ממש משנה. לאף אחד לא מגיע גורל כזה.

ילדה אחת בחשכה. סיפור יהודי אחד. "באפילה".

שישה מיליון יהודים נספו בשואה. שישה מיליון סיפורים. ועוד אין ספור סיפורים על אנשים ש להמשיך לקרוא

על מחדלים ותירוצים

אז ככה

בשנה שעברה, אחד הפוסטים שהכי נהניתי לכתוב היה העדכון און-ליין על ההכרזה של הליין-אפ של פסטיבל קאן. לרגע הרגשתי כמו עיתונאי חשוב. התבייתתי על אתר אינטרנט חו"לי שעדכן את הרשימה תוך כדי קיום מסיבת העיתונאים, ועדכנתי במקביל את שלי (תוך כדי שאני מתרגם תרגום מהיר ולא הכי מקצועי לעברית). אני חושב, בלי להתרברב, שהייתי הראשון שפרסם בעברית שיוסף סידר נכנס לליין-אפ של פסטיבל קאן בשנה שעברה. זה הרגיש לי טוב.

רציתי לעשות את אותו הדבר השנה.

אבל

מה לעשות, יום ההכרזה נפל על יום שבו להמשיך לקרוא

פסטיבל קאן 2012: הליין-אפ

אז הנה מתפרסמים להם שמות הסרטים שיוצגו בפסטיבל החשוב בעולם, פסטיבל קאן. בשנה שעברה הפסטיבל היה מלא בשמות מפוצצים (לארס פון טרייר, פדרו אלמודובר, נני מורטי, אקי קארוסמקי, טרנס מאליק – שזכה בסוף). ההגיון אומר שהשנה השמות יההיו פחות מפוצצים. אבל בכל זאת, גם השנה מצופה פסטיבל מסקרן. כבר נכתב שהחדש של פול תומאס אנדרסון כנראה לא יהיה מוכן בזמן, אבל ווס אנדרסון כבר בפנים (הוא סרט הפתיחה), וגם "תרז דסקירו", סרטו האחרון של קלוד מילר שנפטר לאחרונה (בכיכובה של אודרי טוטו) כבר בפנים (הוא סרט הנעילה). כל שאר השמות הם ספקולציות. האם יהיו שם סרטים ישראלים? אני מעדכן את הפוסט הזה עם הכרזת השמות.

ובכן, הסרטים שיהיו בפסטיבל קאן בעוד חודש הם:

תחרות רשמית:

ממלכת אור הירח – ווס אנדרסון (סרט הפתיחה)

להמשיך לקרוא