שישה מיליון ואחד: סרט אחרי מלחמה

השבוע אנו נציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה. זהו העיתוי המושלם לדון בסרט שנקרא "שישה מיליון ואחד". זהו סרטו הדוקומנטרי החדש של דוד פישר המוצג מזה כמה שבועות ברשת בתי קולנוע "לב". והשאלה הראשונה שצריך לברר: האם זהו סרט שואה?

ולצערי התשובה היא: בחלקו, כן. מאוד. אבל בחלקו גם: לא כל כך. וזהו החלק הטוב (ואפילו המצוין) של הסרט.

זה כלל ידוע בהיסטוריה של הקולנוע שסרט מסע, מעצם בסיס קיומו, הוא אף פעם לא מסע בעקבות המטרה שלו. דמות אולי יוצאת למסע בעקבות מטרה מסוימת (להגיע לחתונה, למצוא אחות אבודה, ועוד כהנה וכהנה המצאות תסריטאיות) – אבל סרטי מסע אף פעם לא יתרכזו באמת במטרת המסע. סרטי מסע הם תמיד מסע אל תוך הדמויות. בדרך תמיד יקרו דברים שיפתחו את העיניים ואת הלב של הדמויות, וכך מטרת המסע המקורית תמיד תהפוך משנית.

לפני עשור יצר דוד פישר את אחד מהסרטים הדוקומנטריים היפים שנוצרו בישראל. "רשימת אהבה" יצא במסע מוצהר לברר האם היתה/ יש להם (ל-4 האחים והאחות לבית פישר) אחות נוספת שמעולם לא ידעו עליה. בדרך למציאת התשובה הם מדברים על ההורים שלהם, ועל השפעתם המתמשכת על חייהם. המסע ההוא איחד וליכד את משפחת פישר דרך אינטראקציות יוצאות דופן בכנותן ובאהבה שנשפכה מהן.

עכשיו יוצא דוד פישר, הבמאי שבחבורה, אל מסע בעקבות אביו המנוח. האב השאיר אחריו יומן, ובו תיאר את סבלו הבלתי נתפס במחנות הריכוז בזמן מלחמת העולם ה-2. פישר יוצא אל המקום בו היה אביו כדי לראות ולנסות להבין את סוד כוחו של אביו.

הסרט בנוי משני חלקים. אחד חלש מאוד לטעמי, ואחד אדיר, מרגש, ואפילו מאוד מצחיק.

בחלק הראשון יוצא דוד פישר למסע לבד. הוא עובר, בודק, חוקר, מצלם, מראיין, ומבקש לראות ולהראות את מה שאביו עבר בשואה. זהו החלק הדידקטי של הסרט.זה החלק של הסרט שבו הוא נצמד בדיוק למטרת המסע, מבלי לעצור ולתעד את השפעות המסע על הנוסע. זהו החלק בו מתעד פישר את המקומות בהם היה אביו. זהו החלק שבו פישר אומר: תראו, כאן היה ככה וככה. זה החלק שיוקרן בשנים הבאות בבתי הספר בימי שואה. זה החלק שבו מרחיק התחקיר של דוד פישר עד ארה"ב, למצוא את החיילים האמריקאים ששחררו את אביו מאימת הנאצים בסוף המלחמה, ולדובב אותם בסצינה שהיא אולי חשובה היסטורית, אבל חלשה ומרוחקת ממני רגשית (ולכן גם הרבה פחות אפקטיבית עבורי). זה החלק שיש בו אפילו תוספת תמוהה, מיותרת, ויעני-אמנותית של בחורה שעומדת ומקריאה קטלוג של שיטות מיתה שונות מהן סבלו יהודים בשואה. וזהו החלק הלא מעניין מבחינתי. או אולי יותר נכון לומר: זה החלק הלא מרגש של המסע. כאן אנו יושבים בכיתת בית ספר ולומדים על מה שהיה. זה סרט אקדמי. זה לא סרט קולנוע.

אבל אז מגיע החלק השני. שם מצטרפים למסע של דוד פישר 2 אחים ואחות אחת (האח האמן, אמנון, נשאר בבית בגלל מחלה). וזה החלק המרגש והמעניין של הסרט. כי זה לא מעניין אותי שהשואה היתה ככה וככה (או אולי נכון יותר לומר: זה לא חודר אלי, קטלוג הזוועות הזה). יותר מעניין אותי מה היא ההשפעה המתמשכת של השואה על הדורות השני והשלישי בישראל של היום. וכאן, ממש כפי  שרונאל פישר (אחד האחים) אומר בסרט, זהו טיפול פסיכולוגי בסרט. פרויד במערה. זו חקירה מלאת אהבה וכאב על ההשפעות של חוויות השואה על החיים שאחרי, על ילדותם, ועל הדרך שבה הם מתייחסים לילדיהם שלהם (הדור השלישי). ב"רשימת אהבה" רונאל פישר מספר שהילדים שלו באים אליו בטענות שהוא לא שם בשבילם. שהוא פוגש אותם שעה בשבוע. הוא אומר שזה הרבה. אבא שלו ראה אותו פעם בכמה חודשים. שעה בשבוע זה הרבה מבחינתו. ובכלל, רונאל פישר הוא האדם המורכב, המרתק, והמרגש ביותר בסרט. הוא מביע בסרט שוב ושוב את סלידתו מטיול השורשים המזוכיסטי הזה. ובכל זאת, לא רק שהוא עובר את הטיול כמו גדול, הוא גם האדם שמתנקה יותר מכולם, הוא האיש שעובר את הקתרזיס הגדול מכולם. והכל בגלל הקונטרה, התמיכה מהמשפחה שאיתו.

פרויד במערה. מתוך "שישה מיליון ואחד".

הדינמיקה והאהבה הגדולה בין האחים והאחות למשפחת פישר היא נדירה ומיוחדת (בוודאי לי, בן יחיד נטול אחים ואחיות שכמותי), ותחת לחץ של חוויות טראומאתיות הכוללות ביקור במערה שאביהם חצב בשואה, ובמחנה הריכוז אותו שרד בקושי – הסודות הגדולים, המריבות, האמיתות הקשות והכואבות – הכל יוצא החוצה, אבל בניגוד למשפחות אחרות, לא מדובר כאן בניקוז רעלים מכוער, אלא בהיטהרות מלאת אהבה וכבוד לאב, שאהב למרות שנעדר, וכן אהבה גדולה בין האחים לבין עצמם. משפחה מלאת אהבה, משפחת פישר. ובמשך שעה וחצי (או בעצם פחות. כחצי סרט מתוך השעה וחצי) הפכתי בעצמי לחלק מהמשפחה האוהבת והחמה הזו. וזו חווייה קולנועית נפלאה שגם מרגשת, וגם מלמדת אותנו הרבה על ההשפעות הנמשכות של הטראומה ההסטורית הגדולה מכולן על הדור הראשון, השני, ואפילו השלישי.

"שישה מיליון ואחד" הוא חווייה מומלצת למרות שבחלקו הוא מתסכל למדי, מכיוון שהחלק השני, המרגש והנפלא, מכסה על החסרונות של הראשון, והוא שווה את המאמץ.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “שישה מיליון ואחד: סרט אחרי מלחמה

  1. אני שמחה שמי שרואה אוהב, כי בשבילנו, זה היה מרתק, מכאיב, מרגש, לעיתים מהמם … הציף דברים שכנראה לא רציתי לזכור, העלה מהאוב קונפליקטים לגבי ההורים, ובסופו של דבר העצים את ההערכה שלנו זה לזה, ובעיקר לדוד, אחינו הבמאי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s