באפילה: לזכור, לחתוך את הנשמה, ולא לשכוח

בסופו של דבר, אני חושב ש"באפילה" הוא סרט משובח ומרגש, אבל הוא גם אחת מחוויות הצפייה הקשות שעברו עלי בשנים האחרונות. מזוכיזם קולנועי.

אבל בהתחלה של דבר – זה לא שלא ידעתי את זה מראש. הרי כבר כשנכנסתי לסרט ידעתי שמדובר בסרט שואה שהיה מועמד לאוסקר, ושהבמאית שלו התעסקה עם הנושא הזה בעבר בהצלחה. גם ידעתי שהסרט היה מועמד לאוסקר (לצד "הערת שוליים". שניהם הפסידו ל"פרידה"), כך שידעתי שכנראה יש בו משהו. ידעתי הכל מראש. ובכל זאת, יצאתי מהסרט עם כדור 12 טון בתוך הבטן. היה לי קשה להמשיך עם היום שלי.

לקח לי זמן להיכנס לתוך הראש הקולנועי של "באפילה". בהתחלה לא כל כך אהבתי אותו. בחלקים הראשונים של הסרט הרגשתי שהוא סומך מדי על ידע קודם של הצופים. כידוע, הסרט מספר על השרדותם הבלתי נתפסת של קבוצה קטנה של יהודים בתעלות הביוב של לבוב, פולין, במהלך מלחמת העולם השניה. ולהרגשתי, הסרט יוצא מתוך הנחה שכל מי הולך לראות אותו כבר שמע/ קרא/ למד על השואה משהו. סצינה שנמצאת די בהתחלה, למשל, ובה הפולני מביא ליהודים אוכל, מראה את היהודים מתנפלים על האוכל כמעט בפראות. אגניישקה הולנד הבמאית לא מקדישה זמן להראות שהם רעבים. אנחנו יודעים את זה כי שמענו עדויות של ניצולים בעבר. ועדיין, זה מחריד לראות את זה.

גם תיאורי מערכות היחסים בין היהודים לוקות בחסר. כבר בהתחלה יש מריבה בין שתי אחיות יהודיות. אנחנו לא כל כך מכירים אותן, אבל כבר צריכים להיות מעורבים רגשית בבגידות ובויכוחים. בכלל, פיתוח דמויות היהודים נשאר די שטחי לכל אורך הסרט. זה לא ממש משנה. לאף אחד לא מגיע גורל כזה.

ילדה אחת בחשכה. סיפור יהודי אחד. "באפילה".

שישה מיליון יהודים נספו בשואה. שישה מיליון סיפורים. ועוד אין ספור סיפורים על אנשים ש להמשיך לקרוא