האישה ברובע החמישי: האמן המשוגע

פאבל פאבליקובסקי זה שם טפשי, ובגלל זה קל לזכור אותו. פאבל פאבליקובסקי (להלן: פאבל. שם המשפחה ארוך מדי) התגלה בתחילת העשור שעבר עם סרט קטן בשם "מוצא אחרון". זאת היתה דרמה חורכת נשמה על מצבם העגום של מהגרים באנגליה. באמצעים דלים ובצניעות פאבל ביים דרמה עצומת רגש. כמה שנים לאחר מכן חזר פאבל עם סרט שני, "אהבה של קיץ". דרמת התבגרות עדינה שגילתה לעולם את אמילי בלאנט. גם כאן היה מדובר בסרט דל תקציב וצנוע, וגם כאן היה מדובר בדרמה אפקטיבית למדי. ואז פאבל נעלם. בראיון שקראתי לפני כמה ימים הוא הסביר שאשתו חלתה, והוא דאג לטפל בה. עכשיו הוא חוזר, 7 שנים אחרי סרטו הקודם. ולמרות שכל הסימנים הראו שמדובר בסרט זניח ומפוקפק (הסרט מוקרן בסינמה סיטי בלבד), הסתקרנתי מהסרט החדש של פאבל.

והתוצאה לטעמי היא אכן זניחה, ואפילו מפוקפקת במידה מסוימת, ולמרות זאת אני בעד הסרט הזה. יש בו משהו בכל זאת. הוא מעניין, ויש בו שחקן אחד מצוין. יש בו גם תסריט לא רע. ויש בו גם חסרונות לא מעטים. ולמרות זאת, אני בעדו.

הסרט עוקב אחר מרצה וסופר אמריקאי שמגיע לפריז. המטרה המוצהרת שלו היא להתאחד עם אשתו הצרפתיה וביתו הקטנה. אשתו לא ממש רוצה לראות אותו, והיא אפילו די מפחדת ממנו. היא משתדלת להרחיק את ביתה ואת עצמה ממנו. בינתיים הוא משתכן במלון מעופש, ומחפש מוזה לספר חדש. החסרון העיקרי של הסרט בעיניי הוא הנסיון של פאבל, הבמאי, לקפוץ מעל הפופיק. שני סרטיו הקודמים היו דלי תקציב, צנועים, ופשוטים. כאן מנסה פאבל את כוחו בהפקה יותר עשירה, עם צילום מפואר יותר, ושחקנים מוכרים יותר. אבל כמו שנאמר כבר לא פעם: אפשר להוציא את פאבל מהשכונה, אי אפשר להוציא את השכונה מפאבל. הרצון של פאבל לשחק במגרש ההוליוודי לא עולה יפה. במקום המצלמה הדיגיטלית הרועדת כתוצאה מצילום כתף כמו דוקומנטרי משתמש פאבל הפעם בצילום משוכלל ומפואר,שעובד נגד הסיפור: גיבור הסרט מסתובב בכל מיני מקומות מפוקפקים, במלונות מעופשים, במקלטים שבהם אולי מתבצעים פשעים עלומים – אבל הצילום נקי ויפה. בנוסף, בהחלטה שגויה לטעמי, גולש הצילום למנייריזם מיותר עם התרפקות לא מובנת על משחקי פוקוס (אולי כדי להמחיש את המעבר אל מחוזות הדמיון/חלום). צילומים יפהפיים של יער פסטורלי הממחישים את הספר הנכתב מושתלים אל תוך המציאות הסיפורית במגושמות די ניכרת. פאבל הוא במאי שעובד טוב עם מציאות. פחות עם דמיון.

קריסטים סקוט תומאס משחקת את האישה מהרובע החמישי, ההיא משם הסרט. היא מהווה סוג של מוזה לגיבור, אבל אין לה שום תפקיד בפני עצמה. אין לה נוכחות משלה, היא כלי בידי הגבר, ותו לא (והאמת היא, שאף פעם לא סימפטתי את השחקנית הזו. אבל כאן זו לא אשמתה).

מי שמציל את הסרט הזה הוא בעיקר השחקן הראשי, איתן הוק. התסריט מספק לו תפקיד עם הרבה בשר, והוק נוגס בו בתאווה רבה. הדמות שלו היא אדם עם מוסריות מפוקפקת, ועם זאת אנו הולכים איתה. במהלך הסרט הוא עובר תהליך מסוים של איבוד דעתו, תוך כדי כתיבת ספר חדש. הוא אדם עם רגישות גבוהה מאוד, אבל גם עם פרצי אלימות פתאומיים.הוא אדם בודד, שאולי לא באמת מסוגל להביע אהבה במעשים, אלא רק בכתיבה.ואת כל אלו מצליח הוק לאחד אל תוך דמות אמינה לחלוטין, שלמה ועגולה. למרות שאני לא בטוח שהייתי רוצה לפגוש את האדם הזה בסמטה אפילה (או לא אפילה), אני הלכתי איתו לכל אורך הסרט.

איתן הוק ב"אישה ברובע החמישי". רגיש ומאיים.

פאבל פאבליקובסקי עצמו הוא יציר כלאיים של תרבויות שונות: הוא פולני במקור, אבל הוא יוצר בבריטניה. את מיקס התרבויות המזרחי-מערבי הוא מביא אל היצירה שלו. אני בדרך כלל נרתע מאנשים חסרי בית (ע"ע רומן פולנסקי, למשל), אבל אצלו זה עובד חלק. כבר ב"מוצא אחרון" הוא סיפר את סיפורם של מהגרים רוסיים באנגליה. ב"האישה ברובע החמישי" הסיפור מתרחש בפריז, צרפת. איתן הוק הוא אמריקאי, אבל במהלך חלק גדול מהסרט הוא שובר את שיניו בצרפתית למתחילים. הוא מתאכסן במלון שמנוהל ע"י צפון אפריקאי דובר ערבית. ואחת המלצריות היא פולניה חובבת שירה. ואיכשהו מצליח פאבל לצרף את המולטי-תרבותיות לקונצרט מנוהל היטב, אמין לחלוטין, מציאותי לחלוטין.

התסריט מנסה, להבנתי, לבחון את מעשה יצירת האמנות כפעולה שגובלת בשגעון, באבדן קשר עם המציאות. יצירת האמנות עצמה אמנם תמיד תשאוב חומרים מהמציאות הסובבת אותנו, אבל היא תיקח אותם למחוזות הדמיון. ו"האישה ברובע החמישי" מנסה לבחון את הקשר בין שגעון לנורמליות במעשה האמנות. חבל שהאלמנטים הדמיוניים בסרט לא משתלבים טוב בסרט עצמו. ובכל זאת, ולמרות שנדמה לי שפאבל פאבליקובסקי משחק במגרש שזר לו, יצאתי מההקרנה לא מאוכזב. זה נסיון מעניין של במאי מעניין לעשות משהו מעניין. בחלק מהאלמנטים בעשייה הוא כושל, ובחלק הוא דווקא מצליח.

בסופו של דבר, "האישה ברובע החמישי" הוא לא סרט רע בכלל, אם כי לא מספיק מגובש, ולא מצליח באמת לסחוף.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s