פרסי אופיר 2012: חדר 514

צריך לומר את האמת: "חדר 514" הוא יותר תרגיל קולנועי מאשר סרט של ממש. הוא מתרחש ברובו בלוקיישן אחד, והוא לא מספיק מבושל תסריטאית.

אבל זה תרגיל קולנועי מבריק. זה תרגיל קולנועי של כשרון מתפרץ. זו תצוגת תכלית של אנשים שלא שמעתי עליהם קודם, אבל אני אחפש אותם מעכשיו.

זה מתחיל עם שרון בר זיו. תסריטאי-במאי-מפיק-מלהק של "חדר 514". סיפורה של חוקרת צבאית, שלושה שבועות לפני השחרור. היא נמצאת בתהליך חקירה של תלונתה של משפחה פלסטינית על אלימות במחסומים. והיא גם נמצאת במערכת יחסים לא מחייבת עם המפקד שלה. כמעט כל הסרט מתרחש בתוך החדר הזה. חדר 514. חדר חקירות. חדר התייחדות. חדר שהוא כמו הבית השני שלה. ושרון בר זיו מנתב את העלילה אל המסקנה הסופית, שהיא: הצבא שלנו עסוק בהגשמת המטרות שלו. לא משנה מי וכמה נפגעים בדרך. הגיבורה הראשית לומדת את זה על בשרה במהלך הסיפור. אבל עד שזה מגיע לשם לא ממש הבנתי למה היא כל כך נחושה למצות את החקירה הזו עד סופה. מה מניע אותה. הרי זה לא יכול להיות חוש הצדק האנושי הבסיסי. זה קל מדי. וזה חסר לי בתסריט.

אבל מה שיש בסרט הוא קודם כל שחקנית אחת אדירה. שילוב של רכות וקשיחות, של נשיות מלטפת ושל בוטות מאיימת – הדמות של אנה החוקרת בגילומה הנפלא של אסיה נייפלד היא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ממלכת אור הירח: חביב ומאכזב גם יחד

כשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה, המילה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היא "חמוד". עם זאת, צריך לומר את האמת: לסרט הזה יש מזל. שני שלישים מהסרט הזה לא ממש עבדו עלי. אבל המערכה השלישית הביאה איתה איזשהו סחף רגשות (קטן, מינורי) שגרם לי לצאת מההקרנה הזאת בהרגשה חיובית בסך הכל.

שוט ראשון של הסרט: תענוג צרוף. ווס אנדרסון הבמאי מקפיד על עיצוב פריים ועל צילום מסוגנן בצורה מדויקת מאוד. שוט שני: כנ"ל. כל סיקוונס הפתיחה נפלא. אבל אז הסרט מתחיל, וההרגשה הכללית שלי היתה שיש כאן התפנקות יתר. איזושהי התרפקות על רצון להיות מיוחד ושונה רק בשביל להיות שונה, ולא בגלל שזה משרת את הסיפור. יש כאן איזשהו רצון נואש להתחבב על הקהל, וזה משונה כשזה מגיע מבמאי שיש לו עדת מעריצים ברחבי העולם. "ממלכת אור הירח", לפחות בשני שלישים ממנו, מתנחמד מדי. וממש כמו במקרה של "צוללת" שהוקרן כאן במסגרת הפסטיבל הבריטי, כשמישהו עובד מאוד קשה בשביל להקסים אותי, אני ננעל.

כמו "צוללת", גם "ממלכת אור הירח" הוא סיפור אהבה בין שני ילדים.

הוא אוהב אותה

העיצוב הצבעוני של ווס אנדרסון הוא ממתק לעיניים, והמשחק שלו עם קונבנציות הסיפור מעניין (שימוש בקריין שמופיע בסרט עצמו, למשל), אבל ב להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: עלטה

לפעמים דברים הם לא מה שהם נראים.

כשקראתי את התקציר של "עלטה", וראיתי שאני כמעט לא מכיר אף אחד מהעוסקים במלאכה (וגם שלא שמעתי על הפרויקט הזה קודם), הייתי בטוח שמדובר בסרט עצמאי ודל תקציב של בוגר אחד מבתי הספר לקולנוע. הייתי בטוח שמדובר בסרט פוליטי של אחד שרצה להגיד משהו שבוער לו להגיד, אבל די חששתי מההתמודדות של אותו במאי עם חוסר כסף.

כשהתחיל הסרט, ועלו הכותרות, מיד ניתן היה להבחין בטעות: "עלטה" מומן ע"י הקרן לקולנוע וע"י ערוץ 10 (הללויה. ערוץ 10 תומך ביצירה ישראלית מקורית). "עלטה" מתגלה כסרט מושקע (למרות שלא אהבתי את הצילום. אבל זה בקטנה) שמתמודד בכבוד עם נושא חשוב: מקומם של פלסטינים הומוסקסואלים בחברה (או יותר נכון, חוסר האפשרות שלהם למצוא את מקומם).

אבל העובדה שערוץ 10 תמך ביצירה הזו היא גם להמשיך לקרוא

סרט קצר: משימה אפס (קת'רין ביגלו)

זה שעשוע חביב להעביר את הזמן.

בדצמבר השנה יגיע למסכים הסרט החדש של קת'רין ביגלו. בשיתוף פעולה נוסף עם מארק בול, התסריטאי שכתב "מטען הכאב", סרטה האחרון של ביגלו, שגם הביא לה את האוסקר, הסרט החדש יעקוב אחרי הריגתו של אוסמה בין לאדן. במקור קראו לסרט "להרוג את בין לאדן", אבל שמו שונה ל"שעת אפס חשוכה".

באופן אישי אני פחות מתלהב מסרטי פעולה עמוסי ארדנלין, והחומר שביגלו התעסקה איתו במשך השנים פחות עניין אותי. אבל "מטען הכאב" הוא כבר סיפור אחר. סרט מורט עצבים ומרתק, שבעיניי הוא גם אמירה פוליטית חתרנית, שיצאה נגד הקו השולט של "בוא נוציא את בחורינו האמיצים מעירק". "מטען הכאב" בעיניי היה פצצת אדרנלין שגם גרמה לי לחשוב שיש לא מעט בארה"ב שאמנם לא ששים לקרב, אבל גם מאמינים שהצעירים האלו לא מתים לשווא. יש להם עבודה לעשות, והם עושים אותה.

הסרט ההוא גרם לי לצפות בכליון עיניים לפרויקט הבא שלה, והוא יגיע בסוף השנה הזו. בינתיים, הנה אטיוד קצרצר. סרטון שמומן  ע"י פירלי, והוא בעצם פרסומת באורך 8 דקות לצמיגים, אבל הוא גם מרדף מכוניות אחד ארוך, עם אחת, אומה ת'ורמן, בתפקיד הראשי, ועם אחת, זוכת האוסקר קת'רין ביגלו מאחורי ההגה של הבימוי (ועם אחד, יאנוש קמינסקי, הקבוע של ספילברג, על הצילום).

איכות התמונה לא משהו, אבל לסרט קצרצר עם יריות, מרדפים, אומה ת'ורמן, ומכונית אחת שבנים יזילו עליה ריר – זה מספיק

למקומות, היכון, צא להמשיך לקרוא

גברים בשחור 3: ככה נראית חלטורה

אני גדלתי על ברכיהם של דאג וטוני. פעם, בשנות ה-80, גיבורי הסדרה "מנהרת הזמן" נראו לי מעניינים (הייתי בן 10, מה כבר אני ידעתי). אבל אני זוכר שכבר אז הרגשתי שמשהו לא עובד. מסע בזמן זה מגניב. בטח בשביל בן 10. אבל מבחינה דרמטית זה צלע. במבט לאחור אני יודע שהיה מדובר יותר בסדרה דידקטית וחינוכית, ופחות ביצירה דרמטית מעניינת. הם תמיד חזרו לאיזשהו מאורע היסטורי מכונן (נגיד, טביעת ה"טיטאניק"). זה היה שיעור בהיסטוריה.

ואז הגיע "בחזרה לעתיד". שינוי קטן, קוסמטי, אבל איזה שינוי גדול: לא חזרה לאירוע היסטורי חשוב, אלא אל ההיסטוריה הפרטית של הדמות הראשית, אל הזמן שהוריו היו בגילו. ומאז ועד היום, "בחזרה לעתיד" הוא אחד הסרטים שאני הכי אוהב. הוא ה"צ'רלי וחצי" שלי. הוא הסרט שאני מצטט ממנו רפליקות בעל פה. כיף של סרט שתמיד נעים לחזור אליו.

את "גברים בשחור" הראשון ראיתי ומאוד נהניתי ממנו. וויל סמית שייך לקטגוריה של שחקנים שבעיניי הם טובים מאוד, אבל הם תמיד מצליחים לגרום לך להרגיש שהכל נעשה בשליפה מהשרוול, ללא מאמץ בכלל. והגילוי של מה זה בכלל "גברים בשחור", וכל העולם העומד מאחורי זה, כשהכל נעשה דרך עיניו הרעבות של סמית (ובתוספת הומור בריא ואפקטיבי) הפכו את הסרט הראשון לבידור עשוי היטב. הסרט השני סבל מביקורות לא טובות, ולא הרגשתי צורך מיוחד לראות אותו, אז דילגתי עליו. ועכשיו הגיע הסרט השלישי.כשראיתי בטריילר שיש בו חזרה בזמן, משהו בכל זאת דגדג לי לראות אותו.

אז ככה: נדמה לי ש"גברים בשחור" הוא מוצר תעשייתי ללא שמץ של שאר רוח או התלהבות. אפשר לראות את זה בכל החלק הראשון של הסרט (עד החזרה בזמן עצמה): הסרט עובד על אדי דלק. סצינת ההלוייה היא מביכה במיוחד (וכל כך חבל על אמה ת'ומפסון, שחקנית מעולה שפשוט מתבזה כאן). הכל עייף כזה. והנסיון של בארי זוננפלד הבמאי להכניס אנרגיה בעזרת צילום בתנועה רק מדגיש את הריקנות של הסיפור, ואת חוסר האנרגיה הכללי. הרי גם זוננפלד מחלטר כאן: יש לו שוט שהוא אוהב במיוחד. הוא אוהב להתחיל את השוט מאיזשהו נקודה גבוהה מאוד ולרדת בצורה אנכית ומהירה אל האוביקט. כשהוא מגיע אליו הוא מתיישר והולך איתו בכיוון הליכתו. זוננפלד כל כך אוהב את השוט הזה שהוא משתמש בו אינספור פעמים (אחרי הפעם החמישית הפסקתי לספור).זה במאי שעובד בשביל הצ'ק, לא בשביל המיצים הקריאטיביים.

החזרה בזמן עצמה, ומה שקורה אחרי זה מעירים קצת את הסרט הרדום הזה. וזה בעיקר הודות ל להמשיך לקרוא

סרט קצר: אפילוג (טום טיקוור)

אחרי "דוברמן", מצאתי עוד סרט קצר גרמני. הפעם לא 4 דקות, אלא 12 דקות, והפעם עם דיאלוג (בגרמנית, מתורגם לאנגלית).

בסוף שנות ה-90 הגיע "RUN לולה RUN". פצצת אנרגיה סוחפת וחכמה. עבודה מטריפה של תסריט ספירלי, צילום מרשים, ומוסיקה משכרת. כמה שנים לפני כן טום טיקוור, הבמאי של "RUN לולה RUN", ביים את "אפילוג". מי שמכיר את הסרט על לולה, הבחורה עם השיער האדום, יוכל לראות בסרט הקצר שכאן אלמנטים שיבואו אחר-כך לידי ביטוי בסרט הארוך: גם כאן הצילום מפואר ומרשים, גם כאן העבודה עם מוסיקה נוכחת מאוד, וגם כאן יש משחק עם דרכי הסיפור הקולנועי הקונבנציונלי.

האמת שמאז אותו סרט, לא הצליח טיקוור לשחזר את ההצלחה ההיא: "הנסיכה והלוחם" היה מרשים, אבל קצת ארוך מדי, את "שמיים" אני באופן אישי אהבתי, אבל אף מבקר קולנוע לא יכול היה לראות את חזונו של קישלובסקי הפולני ז"ל (שכתב את התסריט) הופך למשהו מאוד לא ברוחו של הבמאי המנוח, את "בושם" אף אחד לא אהב (לא ראיתי), ו"הבנק" היה סרט פעולה יבש למדי, למרות שגם בו היתה סצינה אחת לא קצרה שהדביקה אותי לכיסא. לצערי לא ראיתי את "3", סרטו האחרון, אבל שמעתי כמה דעות מאוכזבות בהקשרו מאלו שכן ראו.

אולי השנה יוכל טיקוור לשוב סוף סוף לפורמה. סרטו החדש (אותו ביים בשיתוף משפחת וושאוסקי, שאחראים ל"מטריקס") מתוכנן כרגע לצאת למסכים (בארה"ב) בתחילת דצמבר. מדובר בפרויקט אמביציוזי במיוחד שנקרא "ענן אטלס" (עפ"י ספר באותו השם), והוא יספר שישה סיפורים שונים המתפרסים על פני מאות שנים, שישפיעו אחד על השני (נשמע לי כמו גרסת מאות-המיליונים של "השעות", אבל מה אני מבין). טום הנקס, האלי ברי, סוזן סרנדון, יו גרנט, ועוד הרבה אחרים ייקחו חלק בפרויקט המסקרן הזה. אז עד דצמבר 2012, אני מחזיר אתכם לתחילת שנות ה-90, לפרולוג.

אז הנה האפילוג

להמשיך לקרוא

סרט קצר: דוברמן (פלוריאן הנקל פון דונרסמארק)

בשנת 2006 הגיע מגרמניה במאי אלמוני בשם פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, ובסרטו הראשון (הראשון!) הצליח לא רק לסחוף קהלים ברחבי העולם, אלא אפילו לקחת אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. לסרט קראו "חיים של אחרים". אמריקה, כדרכה, מחרבת קריירות של מצליחנים אירופים. פון דונרסמארק התברבר עם הפרויקט השני שלו, ובסופו של דבר, "התייר" היה סרט בינוני מאוד.

את הסרט הקצר (4 דקות) של היום ביים פון דונרסמארק הרבה לפני האוסקר. זה מתחיל כמשהו קומי ומשעשע, ומהר מאוד הופך לסרט מתח מפחיד. וזה רק 4 דקות. הסרט גרמני, אבל אין בו דיאלוג. צפייה נעימה. להתראות מהצד השני של האימה. להמשיך לקרוא