זה חייב להיות המקום: יכול להיות שתופתעו לטובה

כשעלו כותרות הסיום של הסרט הרגשתי שמצד אחד ראיתי סרט עמוק, מעניין, מרשים, וגם מרגש לעיתים, ומצד שני, אני לא בטוח שממש הבנתי אותו. זאת אומרת, אין כאן שום דבר סתום ולא ברור. כל מהלכי הסיפור נהירים. רק לא הייתי בטוח מהו העוגן של הסרט. מה הוא רצה להגיד. למה עשו אותו.

וזה שלח אותי החוצה, אל העולם האמיתי, אל הדרך הביתה, כשהסרט הזה עדיין בראשי, מנסה לפענח אותו. ומאז אני חושב שהצלחתי לפתור חלק מהתעלומה. "זה חייב להיות המקום" הוא סרט על יחסי הורים וילדים. על הורים שלא מתפקדים בגלל נסיבות חיים טראומתיות, ועל ילדים שצריכים ובעצם חייבים להתבגר בצל הורים לא מתפקדים. "זה חייב להיות המקום" הוא סרט על התמודדות עם טראומות. על הצורך לנצח את החיים, למרות שהם לא קלים.

או לפחות ככה אני חושב.

אני מודה שמאוד חששתי מהסרט לפני הצפייה בו. ראשית, הבמאי: פאולו סורנטינו הוא מהכוחות העולים של הקולנוע האיטלקי המודרני. כבר קרוב לעשור אני שומע את שמו בסצינת הפסטיבלים. מבין סרטיו ראיתי רק את האחרון, "האלוהי" (Il Divo). זה היה סרט שהתיימר לספר את סיפורו של ראש ממשלתה הנצחי של איטליה, ג'וליו אנדראוטי. אבל הוא עשה את זה מבלי באמת לספר את הסיפור. "האלוהי" היה אוסף של אפיזודות מחייו של אנדראוטי, מסודר לאו דווקא בסדר כרונולגי, ואני, שלא באמת בקי בהיסטוריה הפוליטית האיטלקית, הרגשתי שזה לסרט ליודעי דבר, ואני נשארתי יותר באוויר. מעבר מזה, הרגשתי שסורנטינו הבמאי מתרכז הרבה יותר מדי בסגנון הסרט, בצילום שלו ובעבודה עם מוסיקה, מאשר בסיפור עצמו. ועדיין, רציתי לתת לבמאי הזה עוד צ'אנס.

שנית, ראיתי את הטריילר של הסרט, ופחדתי מחד גוניות ואפילו אינפנטיליות של השחקן הראשי, שון פן. הוא אמנם נושא מוניטין (מוצדק) של שחקן משובח, אבל הוא גם לא יצא טוב מ"עץ החיים" (יותר בגלל קיצוצים אכזריים בעריכה מאשר באשמתו, אבל בכל זאת).

בנוסף, שמעתי שהסרט הזה מתעסק עם זכרון השואה, וחששתי שכאן יש פתח לסרט שעשוי מאוד בחוסר טעם.

שון פן ב"זה חייב להיות המקום". איש מבוגר במסע. לאן לאן לאן.

אז נתחיל מהסוף: אני אמנם לא כל כך מבין את להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת