הכיבוש (סרט צרפתי): קום סי קום סה

הערה מקדימה: בקהילת הבלוגים שכותבים על קולנוע (שמסתבר שאני חלק ממנה) אנו נוהגים ללגלג ולמחות לא מעט על התרגומים הקלוקלים של שמות סרטים. והנה מגיע סרט צרפתי עם תרגום מדויק של שמו. וזה עדיין צורם לי, מכיוון ש"הכיבוש" אכן מתאים לנושא של הסרט, אבל בקונוטציה ישראלית יש לו מובן אחר, ולזה הסרט לא מתייחס בכלל. נקודה למחשבה.

הסרט עצמו כמעט מוחבא מעיני הציבור, בהקרנות ספורדיות ב"אורלנדו סינמה". והאמת שהוא לא רע בכלל. ומי שמתעניין בענייני היום, ימצא אותו אקטואלי למדי. אבל הוא גם חוליה נוספת בשרשרת הלא ממש מוצלחת של סרטים שהמיזם המעניין הזה של אורלנדו מקרין. כמו "האפי האפי", למשל, זה לא שהסרט הזה רע. הוא פשוט לא מספיק טוב.

בשבוע שעבר התקיימו בחירות בצרפת. הנשיא המכהן, ניקולא סרקוזי, הפסיד בבחירות, ולראשונה אחרי הרבה שנים השמאל חזר לשלטון בצרפת. "הכיבוש" עוקב אחרי דמותו של ניקולא סרקוזי, ואחרי עלייתו לשלטון ב-2007. הסרט מציג בצורה ברורה למדי את המציאות העגומה למדי שבה תוכניות ריאליטי שולטות בחשיבה שלנו. ניקולא סרקוזי, לפי "הכיבוש", הוא איש שיעשה הכל בשביל נצחון. בשביל להגיע לשלטון. בשביל לשלוט. והאמצעי העיקרי בו הוא משתמש הוא שליטה בתקשורת. הוא מארגן אותם שיסקרו אותו לא רק בפעילותו הפוליטית. הוא עושה ג'וגינג, רוכב על אופניים, או פעילות פנאי אחרת – אבל הוא דואג שהכל יצולם ויתועד. חייו הפרטיים של סרקוזי הופכים לתוכנית ריאליטי. ויש לזה מחיר – אשתו (הראשונה, לא קרלה ברוני) לא עומדת בזה, וחיי הנישואים של הזוג מתחילים להתערער.

ניקולא סרקוזי ואשתו ב"הכיבוש"

אז זה מעניין, אבל החולשה העיקרית של "הכיבוש" היא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת