פרסי אופיר 2012: התחלה

היום בערב זה מתחיל. היום בערב מתחילות הקרנות הסרטים הישראלים לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לקראת טקס פרסי האופיר לשנת 2012.

33 סרטים עומדים לשיפוטה של האקדמיה הישראלית לקולנוע. 22 מתוכם במסלול רגיל. 11 הנוספים במסלול פרינג' (שינוי קטן בתקנון. קטן מאוד). 4 סרטים כבר הופצו ונחשפו לקהל הרחב: 2 במסלול הרגיל ("ד"ר פומרנץ" ו"ההתחלפות"), ו-2 במסלול הפרינג' ("ג'ו ובל", ו"העפיפונים של ארמנד"). עוד 4 סרטים עומדים לעלות למסכים ממש בקרוב: "הסיפור של יוסי" בסוף השבוע הזה, "רוק בקסבה" בסוף השבוע הבא, "העולם מצחיק" באמצע החודש הבא, ו"הדילרים" בסוף יולי. בסך הכל 8 סרטים שהקהל הרחב אמור להכיר או לכל הפחות לשמוע עליהם משמועות. 8 סרטים מתוך 33 שבתחרות.

ושוב האיוולת מתגלה: התקנון של האקדמיה הישראלית לקולנוע נותן כמעט לכל דיכפין להיכנס. הנה, למשל, השנה מתחרה סרט בן יותר משנתיים: "טיארה" של טומי לנג. הוא נמצא ברשימת הסרטים ביחד עם סרט ההמשך שלו, שהספיק לעשות מאז. מה שאומר שאם אבישי סיוון עדיין רוצה להתחרות עם "המשוטט" שלו, הוא יכול עדיין להכניס אותו לתחרות. גם ב-2015. ההגבלה היחידה בתקנון האקדמיה היא על סרטים שלא התחרו בתחרויות קודמות. אבל סרטים שהוצגו בשנים שעברו ולא התחרו יכולים להיכנס לתחרות. משונה.

אז כמו כל שנה, אני חוזר ואומר: בתחרות פרסי האופיר צריכים להתחרות רק מי שכבר נחשף לקהל הרחב בהפצה מסחרית בשנה שעברה מאז הטקס הקודם. כל השאר לא רלוונטיים לטקס.

וזה גם לא רלוונטי בעיניי מה בדיוק הז'אנר של הסרט. כל סרט, דוקומנטרי, עלילתי, או נסיוני, או התכה של כל תולדות הקולנוע לתוך סרט אחד – כל סרט שנחשף לקהל הרחב רשאי בעיניי להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר. קטגוריית "פרס הסרט התיעודי" נוצרה (בחו"ל, לפחות) בכדי לקדם את הז'אנר הזה, שבד"כ זוכה לפחות תשומת לב. מה שלא מונע בעיניי מסרט דוקומנטרי שגם הופץ להתמודד גם על פרס הסרט הטוב ביותר (מה שאומר שהשנה הייתי שמח לראות את "שישה מיליון ואחד" מתמודד על הפרס מול שמי זרחין, בלי קשר להיותו תיעודי). בעניין זה, כבר יש מחלוקת: "עדות" של שלומי אלקבץ הוגש לקטגוריית התיעודי. כזכור, הסרט הוא סדרה של עדויות של פלסטינים וחוויותיהם תחת כיבוש צה"ל, אבל העדויות נמסרות אל מול מצלמה ע"י שחקנים בהעמדה מבוימת. יש כאן משהו מאוד גבולי לטעמי, אבל לא לגמרי חסר ביסוס. מכיוון שאין הגדרה מדויקת למה זה סרט דוקומנטרי בתקנון של האקדמיה הישראלית, הלכתי לתקנון של האמריקאים. שם כתוב:

An eligible documentary film is defined as a theatrically released nonfiction motion picture dealing creatively with cultural, artistic, historical, social, scientific, economic or other subjects.  It may be photographed in actual occurrence, or may employ partial reenactment, stock footage, stills, animation, stop-motion or other techniques, as long as the emphasis is on fact and not on fiction.

תעזבו רגע את עניין ההפצה המסחרית. הרי האקדמיה הישראלית לא אכפת לה מזה. לפי התקנון האמריקאי, בסרט דוקומנטרי אפשר גם לכלול שחזור חלקי, אנימציה, ו"טכניקות אחרות" כל עוד הדגש הוא על עובדות, ולא על בדיון. אז מצד אחד, שלומי אלקבץ לא שינה מילה מהעדויות בסרט (מלבד קיצורים הכרחיים). מצד שני, גם "נאום המלך", וסרטים רבים אחרים "מבוססים על סיפור אמיתי". זה בעיניי מצב גבולי שגם האקדמיה באמריקה הייתה מתקשה להחליט בו, אבל עירוב הז'אנרים המרתק שהקולנוע העולמי שוחה בו בשנים האחרונות מזמן לפתחנו דיונים מרתקים שכאלו. כך או כך, זו בעיניי הצרה הכי קטנה של פרסי האופיר, ולכן זה לא ממש משנה לי. ששלומי אלקבץ ישאר בדוקומנטרי. לא מפריע לי.

מה שיותר מפריע לי הוא הסעיף בתקנון שעדיין, גם אחרי כל הצעקות והמחאות, שולח את הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר לטקס האוסקר באמריקה. הבחירה בסרט הטוב ביותר צריכה לבוא להלב. מההרגשה שאת הסרט הספיציפי המסוים הזה הכי אהבתי. אוסקר, וטקסי פרסים אחרים, זה גם קמפיין. זה עניין עסקי לפחות כמו שזה עניין אמנותי. ואלו שיקולים שונים.

תחשבו על זה: הסרט המוביל לזכייה השנה הוא "העולם מצחיק" של שמי זרחין. אין ספור שחקנים בסרט של במאי ותיק עם רקורד מוכח (ואגב, ראיתי את הסרט. הוא מקיים את רוב ההבטחות שלו. סרט יפהפה ומרגש). אבל אף אחד לא שמע על הסרט הזה עדיין בחו"ל. ולהרים את הסרט הזה מהרצפה (בכל הנוגע לקידום, מכירה, ושיווק בחו"ל) זאת משימה לא קלה. ואף אחד בחו"ל לא יבין איך סרט שנקרא "העולם מצחיק" מכיל כל כך הרבה רגעי רגש ובכי (כי אף אחד בחו"ל לא שמע על "הגשש החיוור").

מול "העולם מצחיק" עומד "הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס. הסרט עולה על המסכים בארץ בסוף השבוע הזה. גם אותו כבר ראיתי, וגם אותו מאד אהבתי. בהבדל מהסרט של זרחין,  הסרט של פוקס כבר נחשף בחו"ל, ואף זכה לביקורות נלהבות (הנה אחת, מרשימה במיוחד). יש כאן מסלול המראה מצוין לקמפיין אוסקר מוצלח. אבל לא בטוח בכלל שהאקדמיה הישראלית תשלח אותו לאוסקר. כי אולי הוא לא יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. וזה אבסורדי בעיניי. מה הולך לאוסקר ומהו הסרט הטוב ביותר אלו שיקולים שונים. צריך להפריד.

אה, ועוד לא דיברנו על החדש של דובר קוסשוילי. אבל מה יש לדבר. אף אחד עוד לא ראה את הסרט, ואין לו עדיין תאריך הפצה.

ובכלל נדמה שהתחרות הזו כבר מתחילה לאבד יוקרה. יש סרטים שבכלל לא ניגשים לתחרות. למשל, "שרקייה" של עמי ליבנה. הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין האחרון, וזכה לשבחים ביקורתיים. הוא גם יוקרן במסגרת צדדית בפסטיבל קאן שיפתח השבוע. אבל הוא לא הוגש בכלל לשיקולה של האקדמיה הישראלית. גם "אנחנו לא לבד", שכבר הופץ מסחרית, לא הוגש. זה אמנם סרט בינוני למדי, אבל אוהד קנולר מצוין שם (מצד שני, הוא מצוין גם ב"סיפור של יוסי". הוא יקבל את המועמדות שלו. אולי אפילו את הפרס). מה שאומר שבמאים ויוצרים כבר מתחילים לא ממש לספור את האקדמיה.כבר לא ממש מחכים לתחרות בשביל להפיץ את הסרטים. זה כבר פחות פקטור. הפרס המאוד שנוי במחלוקת הזה שצמוד לתקנון שנוי במחלוקת מאבד מיוקרתו.

אבל אני, בלוגר שמתעניין בקולנוע, זה מה שיש לי בינתיים. גם השנה אני אשתדל לעקוב אחרי התחרות הזו. כי מעניין אותי קולנוע ישראלי. והמסגרת הזו של פרסי אופיר היא המקום בו אני יכול להתעדכן בקולנוע הישראלי החדש (שחלק לא קטן ממנו, אגב, ישאר נסתר מעיני הציבור הרחב. תחרות משונה, האופיר הזה).

מתוך 33 הסרטים העומדים לשיפוט חברי האקמיה ראיתי כבר 8: "איש ללא סלולרי" (כתבתי עליו כאן), "ד"ר פומרנץ" (כתבתי עליו כאן), "ההתחלפות" (כתבתי עליו כאן וכאן), "תנאת'ור" (כתבתי עליו כאן), "אף פעם לא מאוחר" (כתבתי עליו כאן), "ג'ו ובל" (כתבתי עליו כאן), וכאמור, ראיתי גם את הסרטים של שמי זרחין ושל איתן פוקס (הפוסט על הסרט של פוקס יעלה בסוף השבוע הקרוב, עם עלייתו למסכים. הפוסט על הסרט של זרחין יעלה בחודש הבא). כמו בכל שנה אני מתכוון להיות חרוץ, ולראות כמה שיותר סרטים בהקרנות האקדמיה. אני בטוח שאני אחמיץ כמה סרטים, אבל אני אשתדל לראות את רובם. אבל צריך לזכור: המטרה העיקרית היא לא הזכיה באופיר. והיא גם בטח לא מועמדות ו/או זכייה באוסקר. המטרה העיקרית היא להביא קהל לבתי הקולנוע שיראה סרטים ישראלים. ועל זה צריך לעבוד. האקדמיה לא ממש עושה את זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פרסי אופיר 2012: התחלה

  1. דבר ראשון מסכים עם כל מילה…סביר להניח שהסרט שיזכה בירושלים יקבל הפצה לפני הטקס…ומה עם "עד סוף הקיץ" לא ראית אותו בחיפה?
    דרך אגב,איך אתה נכנס להקרנות כתוב שזה,"רק לחברי האקדמיה"?
    ========================================
    איתן לספרטק: לגבי פסטיבל ירושלים: סביר להניח שאתה צודק. אני מניח שעל זה בונה עודד דוידוף עם "הדילרים" שלו.
    לגבי "עד סוף הקיץ": פספסתי אותו בחיפה. אני מאוד חושש מתסמונת "אורחים לרגע" לגביו: הסרט שכולם חושבים שהוא פוצי-מוצי, אבל אני חשבתי שהוא חביב, ולא יותר.
    לגבי כניסה להקרנות: צריך סבלנות. הכניסה פתוחה לקהל הרחב "על בסיס מקום פנוי". 1. כמעט תמיד יש מקום. 2. האולם החדש של הסינמטק גדול יותר מהאולם הישן. 3. את הסרטים שימלאו את האולם עד אפס מקום כבר ראיתי: הסרט המרגש של זרחין, והסרט היפהפה של איתן פוקס. נשאר לי רק לדאוג למקום לסרט של קוסשוילי. סביר להניח שיהיה מקום בכל שאר ההקרנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s