הסיפור של יוסי: סרט בוגר

בהרבה סרטים שאני רואה אני מנסה למצוא אלמנט אחד שמסמל בשבילי את כל הסרט. ממנו אני מתחיל בד"כ לנתח את מה שאהבתי או לא אהבתי בסרט. זה יכול להיות תצוגת משחק ספציפית של שחקן. זה יכול להיות הטקסט שנאמר. זו יכולה להיות גם סצינה אחת מתוך מכלול הסרט כולו. ב"סיפור של יוסי" זה דיזולב.

דיזולב, בעגה המקצועית, זו מילה המתארת מעבר בין סצינות או בין שוטים שלא בא בקאט, אלא במעבר תמונות רך, כשהתמונה שאנו צופים בה נמוגה לאט, ובאותו זמן ממש התמונה הבאה (בד"כ מתוך הסצינה הבאה) עולה לאט מול עינינו. המעבר האיטי והרך הזה מאפשר לנו לראות לכמה שניות שתי תמונות בו זמנית – זו שנמוגה וזו שעולה. משהו שם נמס אחד לתוך השני בעדינות. ב"סיפור של יוסי" יש רגע מאוד מרגש המתאר מפגש בין יוסי, גיבור הסרט, לבין הוריו של ג'אגר,  האהוב של יוסי, שמת לפני עשור. לאחר המפגש הזה הסרט ממשיך אל מסע של יוסי לדרום המדברי.והמעבר הזה נעשה בדיזולב. וללא מוסיקה. וכאן מראה איתן פוקס איך הוא התבגר – "הסיפור של יוסי", בניגוד לסרטיו הקודמים של פוקס, הוא סרט מופנם, נמנע מזיקוקי דינור, נמנע משמחה נערית ספונטנית, שהיא כאילו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה. הומוסקסואלים, כמו גם סטריירטים, הם אנשים שאוהבים את בני זוגם כמו כולם, ובאובדנם הם מתאבלים עליהם, ממש כמו כולם. והדרך השקטה , הרגועה, והבטוחה בה איתן פוקס מוביל את הסרט שלו הופכת את "הסיפור של יוסי" לסרט מרגש ויפהפה.

"הסיפור של יוסי" הוא סרט ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת