תפוזים ושמש: אנשים טובים באמצע

מאז ומתמיד תוארו העובדים הסוציאלים הבריטיים כאנשים חסרי רגישות, שנצמדים לחוק הכתוב, מבלי לבצע את ההתאמות הנדרשות למקרים הקשים בהם הם נתקלים במציאות היומיומית. זה נפרס על פני סרטים רבים מספור, בריטים, אבל לא רק (למשל, גם קלינט איסטווד ב"מכאן והלאה" המרגש השתמש באותו סטריאוטיפ). הבולט והזכיר ביותר מבין הסרטים האלו היה "ליידיבירד" של קן לואץ', מתחילת שנות ה-90. לטעמי זה אחד הסרטים הקשים ביותר שראיתי בחיי (מבקר הקולנוע נסים דיין סיפר פעם שהוא לא יכול היה לשאת את האינטנסיביות הרגשית של הסרט, ובאמצע הקרנת העיתונאים שהתקיימה אז הוא פשוט פרש).

והנה מגיע "תפוזים ושמש" (שם נוראי וחסר ייחוד לסרט, אגב. בעוד כמה שבועות לא תוכלו להבחין בינו לכל סרט סתמי אחר).זה סרט שמבקש להחזיר את הכבוד האבוד של העבודה הסוציאלית. והוא מבוים ע"י אחד, ג'ים לואץ', הבן של אותו קן לואץ' מ"ליידיבירד".

כמו ב"ליידיבירד", גם ב"תפוזים ושמש" יש סצינה בה עובדת סוציאלית (היא גיבורת הסרט) לוקחת תינוקת מידיה של אם שהחוק מגדיר חסרת יכולת לטיפול בקטינים. ב"ליידיבירד" זו סצינה היסטרית וקורעת לב מאין כמותה (אחת מני רבות באותו סרט, יש לומר). ב"תפוזים ושמש" זו סצינה מאופקת שמצולמת מרחוק. זו גם סצינת הפתיחה של הסרט, שמגדירה את האוירה שתשלוט בו לכל אורכו: אוירה שקטה ומאופקת. "תפוזים ושמש" הא סרט מאוד מרוסן ושקט, ודווקא בגלל זה הוא אפקטיבי מאוד. זה הרי קל מאוד לצרוח ולהשתולל כשחומרים כל כך עמוסים ברגשות גועשים משמשים כחומר גלם של הסיפור. זה הרבה יותר קשה לאגור את העוצמה הזו ולשמור אותה בפנים. זה הרבה יותר אפקטיבי להפנים את הרגשות האלו, ואז לפרוק אותם באופן מבוקר. הסצינות האלו, כשהכל מתפרץ, הופכות לסצינות מרגשות מאין כמותן דווקא בגלל ההפנמה שהיתה קודם.

העובדת הסוציאלית. תפוזים ושמש.

מבוסס על סיפור אמיתי, "תפוזים ושמש" עוקב אחרי עובדת סוציאלית באנגליה של שנות ה-80. בדרך מקרה היא מתוודעת לסיפורם של להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת