תפוזים ושמש: אנשים טובים באמצע

מאז ומתמיד תוארו העובדים הסוציאלים הבריטיים כאנשים חסרי רגישות, שנצמדים לחוק הכתוב, מבלי לבצע את ההתאמות הנדרשות למקרים הקשים בהם הם נתקלים במציאות היומיומית. זה נפרס על פני סרטים רבים מספור, בריטים, אבל לא רק (למשל, גם קלינט איסטווד ב"מכאן והלאה" המרגש השתמש באותו סטריאוטיפ). הבולט והזכיר ביותר מבין הסרטים האלו היה "ליידיבירד" של קן לואץ', מתחילת שנות ה-90. לטעמי זה אחד הסרטים הקשים ביותר שראיתי בחיי (מבקר הקולנוע נסים דיין סיפר פעם שהוא לא יכול היה לשאת את האינטנסיביות הרגשית של הסרט, ובאמצע הקרנת העיתונאים שהתקיימה אז הוא פשוט פרש).

והנה מגיע "תפוזים ושמש" (שם נוראי וחסר ייחוד לסרט, אגב. בעוד כמה שבועות לא תוכלו להבחין בינו לכל סרט סתמי אחר).זה סרט שמבקש להחזיר את הכבוד האבוד של העבודה הסוציאלית. והוא מבוים ע"י אחד, ג'ים לואץ', הבן של אותו קן לואץ' מ"ליידיבירד".

כמו ב"ליידיבירד", גם ב"תפוזים ושמש" יש סצינה בה עובדת סוציאלית (היא גיבורת הסרט) לוקחת תינוקת מידיה של אם שהחוק מגדיר חסרת יכולת לטיפול בקטינים. ב"ליידיבירד" זו סצינה היסטרית וקורעת לב מאין כמותה (אחת מני רבות באותו סרט, יש לומר). ב"תפוזים ושמש" זו סצינה מאופקת שמצולמת מרחוק. זו גם סצינת הפתיחה של הסרט, שמגדירה את האוירה שתשלוט בו לכל אורכו: אוירה שקטה ומאופקת. "תפוזים ושמש" הא סרט מאוד מרוסן ושקט, ודווקא בגלל זה הוא אפקטיבי מאוד. זה הרי קל מאוד לצרוח ולהשתולל כשחומרים כל כך עמוסים ברגשות גועשים משמשים כחומר גלם של הסיפור. זה הרבה יותר קשה לאגור את העוצמה הזו ולשמור אותה בפנים. זה הרבה יותר אפקטיבי להפנים את הרגשות האלו, ואז לפרוק אותם באופן מבוקר. הסצינות האלו, כשהכל מתפרץ, הופכות לסצינות מרגשות מאין כמותן דווקא בגלל ההפנמה שהיתה קודם.

העובדת הסוציאלית. תפוזים ושמש.

מבוסס על סיפור אמיתי, "תפוזים ושמש" עוקב אחרי עובדת סוציאלית באנגליה של שנות ה-80. בדרך מקרה היא מתוודעת לסיפורם של להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הנותנת: תמיד אישה

את "הנותנת" ראיתי לראשונה בקיץ שעבר, בהקרנות האקדמיה (וכתבתי עליו כאן). לאחרונה חזרתי לסרט, וראיתי אותו בשנית. היו דברים שהתחדדו אצלי בצפיה שניה. היו דברים שלא הבנתי בצפייה ראשונה, ותפסתי אותם רק עכשיו. אבל המסקנה היא אותה מסקנה: "הנותנת" הוא סרט מרשים עד מאוד, אבל גם קצת לוקה בחסר.

היו שראו ב"נותנת" נסיון של הגר בן אשר לחקות את לארס פון טרייר. בעיקר בנועזות של סצינות הסקס שבו, וביחס הלא מחמיא למין הנשי כולו. אני לא נמנה עם אלו שחושב שלארס פון טרייר שונא נשים (אני חושב שזה יותר מורכב). בפוסט שהקדשתי ל"מלנכוליה" הנפלא כתבתי:

רבות נכתב בעבר על היחס של לארס פון טרייר לנשים. נכתב הרבה על ההתעללות שלו בנשים בפרט (ב"דוגוויל", למשל) ובאנשים בכלל. ב"מלנכוליה" ניתן לראות שהגברים לאט לאט נעלמים מהנוף. הגברים הם השקרנים המזויפים. הם אלו שמסבנים אותנו עם ה"יהיה בסדר" שלהם. הם אלו שיודעים שהאסון יגיע, אבל מעדיפים לשחק אותה גיבורים. הנשים אומרות אמת. הן אולי נתפסות כהיסטריות, אבל הן לא מסבנות אף אחד. ובסופו של דבר, הן היחידות שעומדות אל מול הסכנה בעצמן.

סוף הסרט, אגב, מביא איתו טוויסט לסיפור הזה: סוף הסרט בעצם מאשים את הנשים בטבע הגברים. הרי ממי יונק הגבר את טבעו אם לא מאימו? ואם האישה אומרת לכולם את האמת מבלי לפחד, דווקא על בנה היא מגוננת מפני אותה אמת, ובכך בעצם היא מחנכת אותו להסתיר, לא להראות פחד, לא לומר אמת.

ואילו הגר בן אשר כאילו מסתכלת על לארס פון טרייר, ואומרת: אני מביימת כמוך, אבל אחרת. ראשית, הויזואליה מדהימה (מי שהולך לראות את הסרט: שלא תעזו לאחר. הסצינה הראשונה של הסרט תהמם אתכם). הצילום של עמית יסעור מפואר, ומנצל את הלוקיישן של המושב בצורה מקסימלית. שנית: סצינות הסקס, כמו אצל פון טרייר, בוטות למדי, אבל שלא כמו אצל הגאון הדני, הן שונות. הגר בן אשר מביימת כאישה, ולארס פון טרייר מביים כגבר. בן אשר מצלמת גברים כמו שלא ראיתי כמעט אף פעם. היא כמעט מעריצה אותם. גם כשהם רק עסוקים בעבודה פיזית, היא מעריצה את הגוף שלהם. יש בסרט לא מעט עירום גברי, ומעט מאוד עירום נשי. ובעצם, יש בסרט לא מעט גברים, אבל רק אישה אחת: הגר בן אשר בעצמה. הגברים הם האנשים העובדים, אלו שמנצלים את כישוריהם כדי לעזור לחברה, והאישה – היא מוכרת ביצים. כל אחד יכול לתת מגש ביצים לכל דיכפין בעד כמה אגורות. לא כל אחד יכול להיות מורה להתעמלות, או מתקן אופניים, או וטרינר. צריך הכשרה בשביל זה. כך שהנשים, כפי שהגר בן אשר מייצגת אותן ב"נותנת", לא יוצאות טוב כל כך.

האישה. הגר בן אשר ב"נותנת"

אבל הדמות הספציפית הזו לא מנומקת מספיק. היא אישה רווקה + 2 בנות. חייה מתנהלים בשלווה, שכוללת בעיקר מתן שירותים מיניים (בעיקר אוראליים או ידניים) לגברי המושב, בעבור טובות הנאה. ואז להמשיך לקרוא

הסיפור של יוסי: סרט בוגר

בהרבה סרטים שאני רואה אני מנסה למצוא אלמנט אחד שמסמל בשבילי את כל הסרט. ממנו אני מתחיל בד"כ לנתח את מה שאהבתי או לא אהבתי בסרט. זה יכול להיות תצוגת משחק ספציפית של שחקן. זה יכול להיות הטקסט שנאמר. זו יכולה להיות גם סצינה אחת מתוך מכלול הסרט כולו. ב"סיפור של יוסי" זה דיזולב.

דיזולב, בעגה המקצועית, זו מילה המתארת מעבר בין סצינות או בין שוטים שלא בא בקאט, אלא במעבר תמונות רך, כשהתמונה שאנו צופים בה נמוגה לאט, ובאותו זמן ממש התמונה הבאה (בד"כ מתוך הסצינה הבאה) עולה לאט מול עינינו. המעבר האיטי והרך הזה מאפשר לנו לראות לכמה שניות שתי תמונות בו זמנית – זו שנמוגה וזו שעולה. משהו שם נמס אחד לתוך השני בעדינות. ב"סיפור של יוסי" יש רגע מאוד מרגש המתאר מפגש בין יוסי, גיבור הסרט, לבין הוריו של ג'אגר,  האהוב של יוסי, שמת לפני עשור. לאחר המפגש הזה הסרט ממשיך אל מסע של יוסי לדרום המדברי.והמעבר הזה נעשה בדיזולב. וללא מוסיקה. וכאן מראה איתן פוקס איך הוא התבגר – "הסיפור של יוסי", בניגוד לסרטיו הקודמים של פוקס, הוא סרט מופנם, נמנע מזיקוקי דינור, נמנע משמחה נערית ספונטנית, שהיא כאילו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה. הומוסקסואלים, כמו גם סטריירטים, הם אנשים שאוהבים את בני זוגם כמו כולם, ובאובדנם הם מתאבלים עליהם, ממש כמו כולם. והדרך השקטה , הרגועה, והבטוחה בה איתן פוקס מוביל את הסרט שלו הופכת את "הסיפור של יוסי" לסרט מרגש ויפהפה.

"הסיפור של יוסי" הוא סרט ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: טיארה

תעשו נסיון: תחפשו בבוידעם שלכם את מכשיר הוידאו הישן. תנסו לחבר אותו לטלויזיה שלכם. תורידו מהבוידעם גם כמה קלטות VHS שמעלות שם אבק. תכניסו למכשיר את הקלטת עם הסרט שאתם הכי אוהבים, זה שהקלטתם מהטלויזיה פעם. האם אתם נהנים מחוויית הצפייה ? האם האיכות הזוועתית לא מעיבה על ההנאה?

זו בערך חוויית הצפייה שלי ב"טיארה". ניכר מעל לכל ספק שהסרט נעשה מדם ליבו של טומי לנג, הבמאי. יש בו כנות עמוקה, ונסיון אמיתי לספר את הסיפור של אנשי הגיל השני, שעברו כבר משהו בחיים, אבל הם עדיין לא זקנים מדי בשביל לותר על החיים לגמרי, ולחכות למוות. יש ב"טיארה" אפילו תסריט לא רע בכלל, עם כמה דיאלוגים מושחזים ונחמדים, ושחקן אחד ממש טוב. אבל ההעברה של כל זה למסך הקולנוע נראית פשוט רע. אי אפשר להתייחס ממש ברצינות לסרט קולנוע שנראה כאילו הוא מוקרן מקלטת וידאו ישנה. ואי אפשר להתייחס ברצינות לסרט שבמהלך הצפייה בו התחלתי לשחק עם עצמי את משחק "הציור השבועי לילד" של ג'קי: ילדים יקרים, האם תוכלו למצוא את הפנס בפריים? אחרי הפעם השלישית שזיהיתי פנס הפסקתי לשחק.

ר"ל: "טיארה" הוא נסיון לעשות דרמה מרגשת וסוחפת על להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: טאקע מאמא

בקצרה: "טאקע מאמא" זה סרט מאוד מעניין, אבל גם מאוד פרימיטיבי.

מאוד מעניין – לא רק בגלל המבט האנתרופולוגי שבו על תרבות שנסתרת מעיניי (התרבות של החרדים). מעניין יותר בגלל שהסיפור של הסרט נראה כאילו הוא מבוסס על סיפור קצר, או על משהו ספרותי. יש בו איזושהי גדולה ופאר של רגשת גועשים ומחשבה על נשיות ועל אמהות. יש בו גם התפתחויות מפתיעות שנמצאות בד"כ ברומנים גדולים.

מאוד פרימיטיבי – בגלל ש להמשיך לקרוא

אננדה: זה דווקא התחיל טוב

זה בדרך כלל לא ככה. מה שקורה בדרך כלל הוא שאני רואה פרק ראשון מסקרן של סדרה. זה פרק שבו לא הכל יושב עדיין, אבל הוא מספיק מסקרן כדי שאני אמשיך לראות את שאר הפרקים. ואז הפרקים השני והשלישי מאמתים את ההרגשה של הפרק הראשון – הרגשה שאני רוצה לחיות עם הדמויות האלו, להתרגש איתן, לצחוק איתן, לחוות אותן. בד"כ גם מגיע איזשהו שלב באמצע העונה שבו אני כבר לא מתלהב כל כך מרמת המשחק או הכתיבה, אבל אני כבר כל כך מעורב בחיי הדמויות שלא איכפת לי. בד"כ גם מגיע אחר-כך איזה פרק אחד מבריק כזה שמזכיר לי למה התאהבתי בסדרה מלכתחילה. בד"כ אני שמח לעקוב אחרי סדרות כאלו. במיוחד אם הן ישראליות.

זה בדרך כלל לא ככה. זה לא קורה הרבה שאני מאוד מסמפט פרק ראשון של סדרה, אבל מאוכזב מאוד מהפרקים הבאים שלה. אחרי הפרק השלישי אני עדיין רוצה לתת לסדרה הזו צ'אנס, אבל אני כבר בכוננות להפסיק את הצפייה שלי אם העניינים לא ישתפרו בצורה ניכרת בפרק-שניים הקרובים.

"אננדה" התחילה עם להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: התחלה

היום בערב זה מתחיל. היום בערב מתחילות הקרנות הסרטים הישראלים לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לקראת טקס פרסי האופיר לשנת 2012.

33 סרטים עומדים לשיפוטה של האקדמיה הישראלית לקולנוע. 22 מתוכם במסלול רגיל. 11 הנוספים במסלול פרינג' (שינוי קטן בתקנון. קטן מאוד). 4 סרטים כבר הופצו ונחשפו לקהל הרחב: 2 במסלול הרגיל ("ד"ר פומרנץ" ו"ההתחלפות"), ו-2 במסלול הפרינג' ("ג'ו ובל", ו"העפיפונים של ארמנד"). עוד 4 סרטים עומדים לעלות למסכים ממש בקרוב: "הסיפור של יוסי" בסוף השבוע הזה, "רוק בקסבה" בסוף השבוע הבא, "העולם מצחיק" באמצע החודש הבא, ו"הדילרים" בסוף יולי. בסך הכל 8 סרטים שהקהל הרחב אמור להכיר או לכל הפחות לשמוע עליהם משמועות. 8 סרטים מתוך 33 שבתחרות.

ושוב האיוולת מתגלה: התקנון של האקדמיה הישראלית לקולנוע נותן כמעט לכל דיכפין להיכנס. הנה, למשל, השנה מתחרה סרט בן יותר משנתיים: "טיארה" של טומי לנג. הוא נמצא ברשימת הסרטים ביחד עם סרט ההמשך שלו, שהספיק לעשות מאז. מה שאומר שאם אבישי סיוון עדיין רוצה להתחרות עם "המשוטט" שלו, הוא יכול עדיין להכניס אותו לתחרות. גם ב-2015. ההגבלה היחידה בתקנון האקדמיה היא על סרטים ש להמשיך לקרוא