פסטיבל קולנוע אוסטרלי: יש שאלות לבן?

לפני כמה שנים היה סרט מאוד מצליח שנקרא "השטן לובשת פראדה". מאוד לא אהבתי את הסרט ההוא. הרגשתי שהוא פשוט עלבון לאינטלגנציה. שהוא מאוד משתדל לספר סיפור עמוק על יחסי עובד/ת-מעביד/ה ועל החיים הקשים בצל הזוהר, אבל הוא נכנע ליופי של סגנון החיים הזה, ונותן לו להשתלט על סגנון הסרט ע"ח הסיפור האנושי.

"יש שאלות לבן?" הוא כזה, אבל איכשהו אני דווקא מסמפט את הסרט הזה. נדמה לי שפשוט הבמאי מודע לכל זה, והוא לא מנסה אפילו לספר סיפור עמוק. "יש שאלות לבן?" הוא סרט שטוח ושטחי לגמרי, אבל בניגוד לעמיתו האמריקאי, הוא גם חסר יומרות להיות יותר ממה שהוא: מוצר בידורי טהור, ללא ערך מוסף כלשהו. ואכן, הוא נוצץ ואף מסנוור למדי:בחורים יפים, בחורות יפות עוד יותר, עם בגדים ממיטב האופנה (או בלעדיהם), מכוניות מפוארות, מסעדות מפוארות, מלונות מפוארים – החיים במסלול המהיר מזמן לא נראו כה נוצצים.

בחורים יפים, בחורות יפות עוד יותר, סרט נוצץ. "יש שאלות לבן?"

"יש שאלות לבן?" הוא סרט להמשיך לקרוא

קוסמופוליס: הכלכלה מתמוטטת. מעניין את ה-&!$*% שלי.

נו, מה יהיה?

לפני כמה שנים בלעתי בשקיקה סרט אחרי סרט בפילמוגרפיה של דיויד קרוננברג. ראיתי את רובם. הסרטים שהוא עשה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הם מופת של סרטי אימה פילוסופיים, שמונעים בעיקר מפוביות די יוצאות דופן מנשים באופן ספיציפי, וממיניות באופן יותר כללי. ואז הוליווד גילתה את קרוננברג, אבל הוא לא התקלקל. הוא המשיך להדהים עם "קראש" הבוטה (שלא כל כך אהבתי) ועם "הסטוריה של אלימות" האדיר. עכשיו קרוננברג כבר בגיל גבורות, והוא עדיין עם רוח עזוז יצירתית. אבל אולי אין לו יותר מה למכור. "שיטה מסוכנת" היה סרט דברני ויבש כאדמת טרשים, וסרטו החדש, "קוסמופוליס" אמנם מסוגנן ומרהיב הרבה יותר, אבל זו רק מעטפת נוצצת. בפנים זה שוב סרט דברני ובלתי נסבל כמעט, בעיקר כי הוא מ-ש-ע-מ-ם.

לדיויד קרוננברג היה כנראה משהו להגיד על המשבר הכלכלי העולמי, על הפער העצום והמתרחב בין עניים לעשירים, ועל ההשפעה של כל זה על שפיות האנושות. אולי. לא ממש הבנתי. "קוסמופוליס" הוא סרט מלא עד לעייפה בדיאלוגים, אבל אלו בעצם סוג של מונולוגים. אנשים לא באמת מדברים אחד עם השני ב"קוסמופוליס". הם מדקלמים מניפסטים. הם מדברים גבוהה-גבוהה-גבוהה-גבוהה. זה סרט שמתפוצץ לעייפה מטקסטים אקדמיים שלא אומרים לי דבר. גם אנשים מבריקים לא מדברים בד"כ ככה. גם אם את/ה תלמיד/ה חכם/ה, וגם אם את/ה נמצא/ת בחברת תלמידים/ות חכמים/ות כמוך, גם אז את/ה תמצא/י זמן בתוך הדיונים המקצועיים להגניב משפטים כמו, נאמר: "תביא לי בבקשה פחית קולה", או "אמא שלי הזהירה אותי מאנשים כמוך". משפטים כאלו שיעידו שיש לב פועם מתחת לפלצנות המדוברת. משפטים שאנשים רגילים, גם אם הם חכמים מאוד, אומרים. אין את זה ב"קוסמופוליס". זה סרט שהוא בעקרון רצף של מילים מסובכות מאוד שנאמרות ע"י אנשים שאין לי מושג מי הם ומה הם רוצים ממני לעזאזל.

רוברט פטינסון ב"קוסמופוליס". קר ומנותק.

ועל זה מוסיף קרוננברג להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע אוסטרלי: האיש הגבוה

בשלושת הסינמטקים הגדולים מתרחש עלינו בימים אלו פסטיבל קולנוע אוסטרלי. במהלך השנים, האוסטרלים טפטפו כמה וכמה להיטים עולמיים ("פריסילה מלכת המדבר", "קרוקודייל דנדי") ואף תרמו כשרון עצום למצבת המשחק הקולנועי (ניקול קידמן, טוני קולט), אבל לא היתה לזה המשכיות. נדמה שבשנים האחרונות יש התעוררות בשטח הקולנוע באוסטרליה. אולי מבחינת הצלחה קופתית עדיין לא רואים את זה, אבל נוכחות של קולנוע אוסטרלי בסצינת הפסטיבלים העולמית הופכת תכופה יותר ויותר. "ממלכת החיות" זכה לשבחים מקיר אל קיר (הוקרן גם בארץ לפני כמה חודשים. אני פחות התלהבתי), ואחד הסרטים הכי משובחים לטעמי בקולנוע העולמי בשנים האחרונות היה יבוא אוסטרלי. קראו לו "סמסון ודלילה", והוא גולל את סיפורה של קהילת האבוריג'ינים ביבשת הגדולה ההיא.

גם "האיש הגבוה" מתרכז בסיפורה של הקהילה הזו. למעשה, זהו סרט דוקומנטרי המספר סיפור אחד ספיציפי של עוולה זועקת לשמיים, ודרך הסיפור הפרטי הוא מאיר מתחים גזעיים ושחיתות מטרידה בחיים היומיומיים בצפון מזרח אוסטרליה.

איש אבוריג'יני אחד נעצר ע"י שוטר לבן ברחוב, כנראה בגלל ש להמשיך לקרוא

רוצה אותך במקום: מוזיקה היא חלום

כבר דיברתי כאן על הבמאי דיויד מקנזי. כבר אמרתי שאני לא ממש מסמפט אותו. אבל "רוצה אותך במקום" הוא בעקרון פרויקט צדדי של מקנזי, משהו מאולתר וקטן, פרויקט ביניים עד שתפול לידיו האפשרות לעבור למשהו אחר. זאת היתה הסיבה העיקרית לכך שהשתכנעתי לראות את הסרט הזה למרות סלידתי מהבמאי. ודווקא הפרויקט הלא מאוד חשוב הופך להיות פרויקט חביב למדי.

האמת היא שהתסריט, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא אדיוטי למדי. אבל אני חושב שמקנזי ידע את זה מראש, והלך על זה מראש. הסיטואציה הבסיסית לא מאוד מקורית: שני אנשים (שאגב, לא ממש מסמפטים אחד את השני בהתחלה. הו, כמה מפתיע) קשורים באזיקים אחד לשני, וצריכים להסתדר עם ההגבלה הזו. זה, פחות או יותר, כל הסיפור. אבל מקנזי מתייחס לסיטואציה הזו, ולסרט כולו בעצם, כסוג של הזיה. הרי כבר בהתחלה, כשהאזיקים מושמים על ידיהם, כבר אז נאמרת המילה "קסם". ואכן, "רוצה אותך במקום" מתאר את הסביבה שבה מתרחש כל הסרט, פסטיבל רוק המוני, כזירה של מצב בין חלום למציאות, בין שינה לעוררות, מצב ביניים שכזה חצי מודע וחצי הזוי. המוסיקה המצוינת המלווה את כל הסרט מתוארת ב"רוצה אותך במקום" כגורם שמעביר את חושי האדם למקום חסר אחיזה במציאות שבו עולם הרגש מקבל שליטה, והעכבות המקובעות בחשיבה ההגיונית יוצאות לחופשה.

בחור, בחורה, אזיקים, פסטיבל. רוק'נ'רול.

באופן משונה, דווקא הסרט הזה, ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2012: הצצה ראשונה

אח…קשים חייו של הבלוגר הלא מקושר.

אני מנסה בכל כוחי לעמוד בקצב של חברי הבלוגרים (יאיר רוה, סריטה), ובמקרים לא מעטים אני גם מצליח, אבל יש לפעמים מקרים שהוותק שלהם וכרטיסי העיתונאי שלהם פותחים להם דלתות שאני צריך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל לפתוח. וכך יוצא שפסטיבל ירושלים הוא תמיד הפסטיבל הנחות יותר מבחינתי (למרות שביחס לחיפה, הוא נחשב הבכיר יותר, ולו בגלל הפז"ם שלו. טעות שלי. חיפה הותיק יותר). אולי זה בגלל התאריך הסתמי (בקיץ, בעוד שפסטיבל חיפה מתרחש בסוכות. קל יותר להשיג חופשה מהעבודה בחג). אולי זה גם בגלל שפסטיבל ירושלים נמצא בין פסטיבל האביב (קאן) לפסטיבלי הסתיו (ונציה, טורונטו), מה שקצת מגביל אותו מבחינת מבחר, ואילו פסטיבל חיפה פשוט מצליח לגוון יותר את המבחר מבין הדברים הכי חמים בתוצרת העולמית העכשווית. ואולי גם בגלל שזוהרו של היהלום שבכתר של פסטיבל ירושלים, התחרות הישראלית, הועם בשנים האחרונות, והרי גם כך אני מצליח לראות את רוב הסרטים הישראלים החדשים בהקרנות האקדמיה.

אולי בגלל כל אלה אני מוצא פחות ופחות סיבות לעלות לירושלים. כך יוצא שאני עולה לכרמל באוקטובר  לתקופה הרבה יותר ארוכה מאשר להרי ירושלים ביולי.

ובכל זאת, לפסטיבל ירושלים עדיין יש כמה הצעות בילוי קולנועיות גם השנה. ועכשיו, אחרי ש להמשיך לקרוא

סרט קצר: בת ערובה (ג'ון וו)

אני לא הקהל הטבעי של ג'ון וו. למעשה, ראיתי רק סרט אחד שלו (Face/ Off. לא רע), וגם אותו בטלויזיה, ולא בקולנוע. מקטעים מסרטים אחרים שלו שראיתי הבנתי שוו קנה את עולמו בעזרת כוראוגרפיות מרהיבות של קטעי פעולה. אני לא חובב סרטי פעולה, אז לא רצתי לשכור DVD של סרטיו, אבל כשבמסגרת טיולי ברחבי האינטרנט נתקלתי בסרטון הקצר הזה שלו, בכל זאת צפיתי, ודי נדבקתי לכסא.

אין כאן שום דבר מדהים שלא נראה קודם, אבל זה מותח ומרשים (ועם קלייב אואן. אחלה שחקן). כמו שסרטה הקצר של קת'רין ביגלו היה סוג של פרסומת לצמיגים, "בת ערובה" הוא סוג של פרסומת למכונית (BMW, ליתר דיוק). אבל יש כאן גם סרט מתח סוחף למדי: חוקר FBI מגיע עם כסף אל ביתו של אדם שמחזיק בת ערובה בעבור כופר. איתו מגיעים צוות שלם של יחידה מיוחדת. אבל מסתבר שהאיש בכלל לא רוצה כסף, ושהבחורה בכלל במקום אחר. המירוץ להצלת חייה בעיצומו… להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: החיים בינתיים

לא נעים לי. ממש ממש לא נעים לי. זה ברור מעל כל צל של ספק ש"החיים בינתיים" הוא פרויקט מאוד אישי של ענר פרמינגר. הנשמה שלו חשופה על גבי הבד כמו שמעט מאוד עושים. המשפחה שלו שם בגופם (הילדים שלו הם חלק מהקאסט המרכזי). יש גם שילוב של הום-מוביז פרטיים שלו. זה מובן שזהו פרויקט יקר מאוד לליבו של היוצר. ומאוד לא נעים לי לבוא ולקלקל את החגיגה.

הצרה היא שמרוב רצון להצליח, הפרויקט הזה מתחרבש.

הסצינה הראשונה של הסרט הזה מצוינת בעיניי. היא מתארת דינמיקה משפחתית חמימה וכובשת.

הסצינה השניה גם היא אפקטיבית בעיניי. היא מציגה את אם המשפחה עושה קניות בשוק, וניצלת בנס מפיגוע התאבדות. אבל בסצינה הזו מתחילים להופיע האלמנטים שהורסים את הסרט בשבילי: ענר פרמינגר עשה סרט קטן, אבל הוא הלביש אותו בחליפות שגדולות עליו בכמה מספרים. את סצינת הפיגוע הוא מביים עם מניפולציות סאונד ותמונה (סלואו-מושן, סאונד סובייקטיבי, אפילו פריז-פריים). בסצינה הזו, בגלל קיצוניות המצב, זה עוד עובד. אבל כשזה ממשיך אל תוך שאר הסרט, זה מעיק ואפילו סטונדטיאלי. יש לענר פרמינגר ביד אס, בדמותה של השחקנית הראשית המצוינת, חגית דסברג (מועמדות?), והוא מבזבז את האס הזה. הרי דסברג יכולה להסביר כל כך הרבה עם הבעות הפנים שלה. כל ה"תרגום בגוף הסרט" שפרמינגר מוסיף, בדמות האפקטים והמשחק עם הסאונד המיועדים להמחיש את הלך הרוח של הגיבורה – כל אלו מיותרים ומעיקים.

ובכלל, פרמינגר להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: רווקה פלוס

שתי מילים: אוי. ואבוי.

עוד מילה אחת: עצוב.

עצוב שזה מה שנהיה מהתקווה הכי גדולה של הקולנוע הישראלי של העשור האחרון. עצוב במיוחד שהבמאי של אחד הסרטים הכי גדולים של תולדות הקולנוע הישראלי ("חתונה מאוחרת") חתום גם היצירה המקוממת והבהמית הזו, "רווקה פלוס". וזה עוד יותר עצוב מכיוון ש"רווקה פלוס" מרפרר באופן ישיר ל"חתונה מאוחרת". גם שם וגם פה יש מאבק עז יצרים בין הורים לילדים.גם שם וגם פה (וגם ב"עם חוקים", האטיוד של "חתונה מאוחרת", וגם ב"מתנה משמיים") הסוף יותר מר ממתוק. ולקראת אותו סוף הפעם יש סצינה בה המשפחה המורחבת מאוד מתרכזת בבית הגברת (הגיבורה הראשית). זה מזכיר את אותה סצינה בה משפחתו הגיאורגית של זאזא (ליאור אשכנזי) פולשת בברוטליות אל ביתה של יהודית (רונית אלקבץ) – שוברת, הורסת, ומנתצת את האהבה הגדולה של זאזא. אל הסצינה הזו מטפטף הפעם קוסשוילי רפרור ישיר אל האחים מרקס (אני מתכוון לסצינה הזו). ואכן, אם "חתונה מאוחרת" היתה דרמה עצומה עם נגיעות קומיות מצחיקות נורא, "רווקה פלוס" מנסה להיות קומדיה עם נגיעות דרמטיות.

אבל קוסשוילי איבד את זה. קוסשוילי טועה כש להמשיך לקרוא

סרט קצר: רגע אחד (ז'ירי מנזל)

הפעם משהו באמת יפהפה.

בשנות ה-80 הייתי ילד. אל מסכי הקולנוע הישראלים הגיעה קומדיה צ'כית בשם "כפר קטן שלי". הלכתי לראות. אני זוכר אותה כסרט חביב, משעשע, מצחיק, ובעיקר – חם ואנושי. שנים לאחר מכן למדתי שבמאי "כפר קטן שלי", ז'ירי מנזל, הוא מחשובי הבמאים האירופים. בשנת 1968 הוא אפילו זכה באוסקר על סרטו (הנפלא) "רכבות נשמרות היטב".

הבמאי הצ'כי הנהדר הזה עדיין חי היום (הוא בן 74), אבל הוא כבר כמעט ולא יוצר. סרטו האחרון (והמקסים, והמצחיק, והחריף מאוד) "אני שירתתי את מלך אנגליה" נוצר ב-2006, ומאז מנזל כנראה בפנסיה. ועל זה, פחות או יותר, הסרטון הקצר של היום.

במסגרת פרויקט הסרטים הקצרים בבלוג שלי אני פשוט מחפש ברשת סרטים קצרים של במאים מפורסמים. אל הסרט הזה הגעתי בחיפוש מקרי, והוא שבה אותי בשקט שלו, ובעיקר באהבת האדם שלו. אין בו ממש סיפור: איש מבוגר מביט לאחור על חייו, מסכם אותם. זהו, פחות או יותר. אבל זה כל כך יפה, פיוטי אפילו.

ואז חקרתי קצת. "רגע אחד" הוא חלק מפרויקט מקבץ סרטים קצרים של במאים שונים מ-2002 שנקרא "מבוגר בעשר דקות: הצ'לו". את חלקו שלו הקדיש מנזל למחווה לרודולף ז'רוסינקי, שחקן צ'כי ותיק ומכובד שנפטר ב-1994 (הוא הופיע גם בסרטיו הקודמים של מנזל, ביניהם גם אותו "כפר קטן שלי"). "רגע אחד" בנוי כולו מקטעי ארכיון של סרטים בהם הופיע ז'רוסינקי. מנזל ערך אותם לכדי הרהור אוהב על החיים, על הקולנוע, ועל האדם. בשקט המשולב בשובבות הצ'כית הידועה מנזל מציג איש מבוגר המסתכל לאחור על חייו, ובאותה נשימה מביע אהבה וכבוד לאדם אחד שעבר ברחובות חייו שלו עצמו.

"רגע אחד" הוא סרטון קצר (עשר דקות) מלא השראה. מושלם להפסקת קפה שקטה. להמשיך לקרוא

טומי לנג כותב לקולנוע מזוית אישית

במסגרת הקרנות האקדמיה של תחרות האופיר הישראלית אני משתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים על הפרס, ולעקוב כאן בבלוג שלי אחרי התחרות. אני מצרף לכל סרט התרשמות אישית שלי, שמבוססת בעיקר על טעמי הפרטי.

במהלך הזמן גיליתי שלא מעט חברי אקדמיה ישראלים וסתם אנשי קולנוע עוקבים אחרי הבלוג הזה (רובם בשקט ומרחוק). לפעמים אני מקבל מהם גם תגובות במייל. אחת כזו הגיעה לתיבת המייל שלי אתמול, ובסוף המכתב הופיעה גם השאלה האם אני אפרסם את המכתב שלו. אז הנה אני מפרסם.

טומי לנג הוא במאי הסרט "טיארה" שהוקרן לפני כחודש במסגרת הקרנות האקדמיה. כתבתי עליו כאן. לנג קרא את מה שכתבתי, ושלח לי את המכתב הבא: להמשיך לקרוא