קו פרו 2012: בישראל יש דוקו מצוין

אתמול ושלשום התקיים באולם אשכול פיס ע"י סינמטק תל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי. זו השנה ה-14 שהאירוע הזה נערך, ובשנים שעברו יצאו מכאן סרטים ישראלים מצוינים רבים (השניים המפורסמים האחרונים שניתן להזכיר הם "הצלמניה", זוכה דוקאביב בשנה שעברה, ו-"5 מצלמות שבורות", אחד מהסרטים הבולטים ביותר בסצינה הדוקומנטרית העולמית של השנה האחרונה).

פעם בשנה ארנה ירמות מארגנת אירוע מקצועי ונעים בו מגיעים לישראל בין 15 ל-20 עורכי תוכן מתחנות טלויזיה שונות ברחבי הגלובוס על מנת לשמוע את הרעיונות שיש לבמאים ומפיקים דוקומנטרים ישראלים. הרבה מהרעיונות האלו מתגבשים לכדי סרטים שמגיעים אח"כ להישגים יפים (אמנותיים וגם מסחריים). חלק מההצלחה הזו ניתן ליחס לפורום הקו-פרו, התומך בקולנוע ישראלי דוקומנטרי בצורה ניכרת, ושיתוף הפעולה הנרקם במפגשים המרתקים האלו בין נושאים ישראלים לבין ראיה בינלאומית גלובלית מצעיד את הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי קדימה גם מבחינת איכות, וגם מבחינה עסקית.

לי אישית זה תמיד מעניין לבוא ולראות פרויקטים שנמצאים בשלבים שונים של פיתוח. את הטובים שביניהם אני מכניס לקופסה נסתרת במוח, משם הם נשלפים שנים לאחר מכן, כאשר הפרויקטים המוכנים מגיעים להקרנות בפסטיבלים או בסינמטקים. כמו כן, זה תמיד מעניין לראות ולשמוע פידבק חיצוני על נושאים ישראלים. לפעמים זה גם מתסכל לגלות איך פרויקט שנראה ומרגיש לי מרגש ומרתק משאיר את פאנל הזרים תמה על מה המהומה. ומצד שני, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות.

מתוך 14 המהדורות של קו-פרו, יצא לי להיות כמעט בכולן. נדמה לי שהשנה, לפחות מבחינת איכות הפרויקטים שהוצגו, היתה אחת השנים החזקות ביותר. מתוך 20 ההצעות לסרטים דוקומנטרים שהוצגו בפני הפאנל, רובם המוחלט של הפרויקטים נראו לי מרתקים ומרגשים. נראה לי שבשנה-שנתיים הקרובות השטח הדוקומנטרי הישראלי יהיה רותח במיוחד. להלן רשימה של כמה מהפרויקטים שעניינו אותי במיוחד:

להציל את דוד יעקב – סיון סתוי

סיון סתוי

בשנה חזקה במיוחד, עם פרויקטים מאת השמות הגדולים ביותר בשטח הדוקומנטרי הישראלי (ביניהם יואב שמיר, איבתיסאם מר'ענה, והמועמד לאוסקר על "עג'מי" ירון שני), דווקא הפרויקט הזה, מאת הבמאי האלמוני סיון סתוי היה הפרויקט שהכי סיקרן אותי. מדובר במשימה משפחתית: לנסות לגמול את דוד יעקב מעישון. המשימה הזו הופכת להוריקן שסוחף את כל המשפחה למערבולת של רגשות, מעורבבת עם הרבה הרבה הרבה הומור. קטע קצר של כ-3 דקות מתוך החומר שכבר צולם גרר רעמי צחוק מהקהל שנכח באירוע, וביחד עם הרצינות המהולה בצחוק (בן משפחה התאבד בעבר, ודוד יעקב חולה מאוד בעקבות העישון), הפרויקט הזה מבטיח להיות קומדיה דוקומנטרית (ז'אנר נדיר מאוד, אגב) עם הרבה לב. דווקא הנושא הלכאורה בנאלי (גמילה מעישון) הוא כר נוח לפתוח פצעים מהעבר, עם הרבה חום ואנושיות (והומור הומור הומור).

ההפתעה הכי מרעננת של קו פרו 2012. תזכרו לחפש אותו בדוקאביב בשנה הבאה (בהנחה שהסרט יהיה גמור עד אז).

מיסטר נייס גאי – אורי מאראנץ

עוד פרויקט מעניין מאת במאי פחות מפורסם הוא "מיסטר נייס גאי". זה יהיה סרט דוקומנטרי על יוצר ה"חגיגת", הסם החוקי הראשון. מדובר באיש חנון, גיק מחשבים מצוי, שבעזרת תחקיר פשוט באינטרנט הפך לסטרט-אפ עשיר של ייצור סם חוקי. ונוסף על הסיפור הלא רגיל הזה, זה יהיה סרט דוקומנטרי נוסף שיהיה באנימציה. בקרב פאנל עורכי התוכן הזרים הורגשה אי נוחות מהעובדה שכל הפרויקט הזה מתוכנן באנימציה, אבל אני מעריך שארי פולמן חווה את את אותן תגובות בזמן העשיה של "ואלס עם בשיר". "מיסטר נייס גאי" הוא אמנם פרויקט קליל הרבה יותר, אבל כמו בפרויקט של פולמן, גם כאן לא מדובר בגימיק, אלא בהתאמה מושלמת בין תוכן לצורה. זו הדרך המושלמת לתאר הזיות, ובתוך כך לאפשר לדמות הראשית לספר את הסיפור שלה מבלי להיחשף פיסית.

ריטה – אבתסאם מר'ענה

יש לי פינה חמה במיוחד בלב לאיבתיסאם מרענה. היא הבייבי של קו-פרו.

איבתיסאם מר'ענה

לפני בערך עשור היא הציגה בו את הפרוייקט הראשון שלה, "פראדיס – גן עדן אבוד" (שהפך לסרט יפהפה ומרגש). היא היתה אז אישה קטנה, מכווצת, צנועה, חסרת ביטחון, כמעט בלתי נראית. מאז היא עשתה כשישה סרטים נוספים (כמה מהם ממש מצוינים, ואחד מהם, "שלוש פעמים מגורשת", הוא אגרוף עוצמתי בבטן), והיא גדלה והפכה לאישה עצמאית, במאית בחסד עליון, עם בטחון עצמי ויכולת משופרת להתבטא בכתב, בעל פה, ובמצלמה. לראות אותה גדלה לאורך השנים שווה ערך לצפייה בפרח יפהפה שנפתח. והשנה היו למר'ענה שני פרויקטים בקו-פרו. הטוב ביניהם לטעמי הוא "ריטה".

זה סיפור על אישה יהודיה שניהלה סיפור אהבה עם גבר פלסטיני בשנות ה-60. הגבר כתב שיר שהפך להיות נכס צאן ברזל בתרבות הפלסטינית. ההנחה הרווחת היתה שגיבורת השיר, ריטה, היא בעצם אותה אישה אותה אהב המשורר בנעוריו. 40 שנה לאחר מכן, כשהמשורר כבר אינו בחיים, מעזה אותה אישה לפתוח מכתבים שהוא כתב לה בעבר, והיא מגלה להפתעתה שהיו לו עוד נשים, ושבכלל יכול להיות שדמותה של ריטה בכלל לא מבוססת עליה.

למשורר, אגב, קוראים מחמוד דרוויש (שנחשב למשורר הלאומי הפלסטיני). לכאורה, זה סרט פוליטי. בעצם, זה סרט על הצדדים האנושיים של דמות פוליטית, ועל האפשרות/ פנטסיה להתפייסות בין שני העמים באמצעות שיר אהבה, ולא באמצעות מלחמה וכוח.

נדמה לי שהעובדה שמדובר במשורר הלאומי הפלסטיני בלבלה קצת את פאנל מנהלי התוכן הזרים. התגובה הכללית היתה "זה יכול להיות סרט יפהפה, אבל אצלנו באנגליה/ צרפת/ שבדיה אף אחד לא יודע מי זה מחמוד דרוויש" (טענה שאני, אגב, לא מסכים לה. יש לא מעט מוסלמים באירופה). "ריטה" הוצג ביום הראשון מבין השניים. שמחתי לשמוע שמאז ניהלה מר'ענה כמה שיחות אישיות עם מנהלי התוכן הזרים, וכמה אי הבנות הוסדרו. החומר המצולם הקצרצר שבו צפיתי, ביחד עם יכולתה המוכחת של מר'ענה לשלב בין פוליטי וחברתי לבין אישי ופרטי יהפכו את הפרויקט הזה לסרט מעניין מאוד.

שקרים בארון – שירלי ברקוביץ'

לאבתיסאם מר'ענה היה פרויקט נוסף בקופרו 14 הנוגע לסצינת ההומואים-לסביות-טרנסג'נדרים הפלסטינים בתל אביב. לטעמי, לפחות על פי מה שהוצג, החומר היה קצת פחות טוב מהפרויקט על אהובתו של מחמוד דרוויש, אבל אני סומך על מר'ענה שתוציא גם מזה סרט ראוי.

אבל היה גם את "שקרים בארון". לפי הקטע הקצר שראיתי, ולפי הפיץ' עצמו, נדמה שמדובר בסרט מרתק. זה יהיה בנוי כסרט בלשי דוקומנטרי. הסיפור יתחיל כמעקב אחרי בחור צעיר, אמן של שקרים והונאות. הוא מוציא במרמה כסף מהוריו על מנת לנסוע ללימודים בחו"ל. אלא שמבקום לנסוע לאוקספורד, אנגליה, הוא נוסע לתאילנד, במזרח הרחוק. שם הוא עובר ניתוח לשינוי מין, וכשהוא חוזר לישראל, הוא/היא מתעמת/ת עם המשפחה בטענה שהוא/היא לא יכל/ה לעשות את זה בכל דרך אחרת. סיפור מרגש על גבולות מיניים ותרבותיים, ועל מה אדם יעשה בשביל להגשים את תשוקותיו. הדוקומנטציה והחומרים המצולמים נמצאים שם מהתחלת הסיפור, ויכולת הסיפור של ברקוביץ' נדמית מצוינת (לפחות עפ"י הקטע הקצר שראיתי).

המשיח מגיע – יואב שמיר

"להציל את דוד יעקב" ו"שקרים בארון" קיבלו הרבה פידבקים חיוביים מאנשי הפאנל הזרים, אבל נדמה לי שהפרויקט שהזיז להם הכי הרבה, מבחינת איכות כמו גם מבחינת האפשרות למכור אותו בהמשך הדרך, הוא "המשיח מגיע" של יואב שמיר.

יואב שמיר

ראשית, יש לשמיר מוניטין בינלאומי מוצדק של במאי מצוין. שנית, נושא הפרויקט החדש הוא קבוצה של אנשים המאמינים שאדם מסוים, רב מכובד למדי, שנפטר לפני קרוב ל-20 שנה, הוא המשיח. הם מחכים לבואו בכל רגע נתון. המפתיע הוא שלא מדובר בכת קטנה של בודדים. מדובר בתנועה של מיליוני אנשים. לתנועה קוראים חב"ד. שמיר יספר את סיפורו של הרבי מלובביץ', ואת סיפורה של התנועה שהקים. יש לשמיר גישה בלתי מוגבלת לאנשיה ולדרכיה של תנועת חב"ד, ובאופן מפתיע, יהיה בסרטו גם הרבה הומור. קל ללגלג עליהם. שמיר ינסה להבין מאיפה מגיעה האמונה הכל כך עמוקה שלהם במשהו שנראה לנו כמופרך למדי. לפי החומר שראיתי, שמיר לא יאכזב גם הפעם.

צל בבגדד – דוקי דרור

עוד במאי מפורסם שהציג את הפרויקט החדש שלו בקו-פרו 14 היה דוקי דרור. אני מודה ומתוודה – את רוב סרטיו של דרור הצלחתי לפספס (ואת האחד שראיתי לא אהבתי), אבל אני מודע למעמדו הרם של הבמאי הזה ומכבד אותו. את הפרויקט החדש סביר להניח שלא אפספס כשהוא יהיה מוכן. מדובר במסע אישי בלשי על רקע פוליטי. הדמות שבמרכז המסע היא יהודיה ישראלית ממוצא עיראקי. עם נפילתו של סדאם חוסיין, וחילופי השלטון בעירק, נפתחו ארכיונים של מסמכים מהתקופה החשוכה של הדיקטטור (בדומה לחשיפת מסמכי השטאזי במזרח גרמניה). במסמכים האלו נמצא גם סוד גורלו של אביה של הגיבורה, שנעלם יום אחד כשהיא היתה ילדה, ולא נודעו עקבותיו. זה סיפור אישי אחד של אדם שהשלטונות העלימו, אבל הוא משקף את סיפורם של מאות ואלפים (בדומה למה שהמשטרים בארגנטינה ובצ'ילה עשו). מהקטע הקצרצר שראיתי, ומהפיץ' עצמו, ניכר שדרור נצמד לגיבורה ברגעים רבים של רגש מתפרץ, והסרט אמור להיות מרתק ומרגש.

אני רוצה להזכיר בקצרה עוד שני פרויקטים שיהיו סרטי פרופיל. אחד מהם הוא של אלכס גנטלב (עוד ביג-שוט בשטח הדוקומנטרי שהציג את הפרויקט החדש שלו בקופרו).

אלכס גנטלב

גנטלב כבר הוכיח כמה וכמה פעמים שהוא מצליח להשיג גישה לדמויות ואנשים שנמצאים בחלונות הגבוהים מאוד, גם אם האנשים האלו מפוקפקים למדי. הפעם גנטלב עושה סרט על אביגדור ליברמן, שר החוץ המאוד שנוי במחלוקת של מדינת ישראל. מסתבר שגנטלב עוקב אחרי ליברמן כבר 15 שנה, ויש לו הרבה חומר מצולם. האיש הצבעוני הזה (ליברמן, אני מתכוון) יהפוך את הסרט הזה למעניין מאוד (ומתוכו יתברר גם איזו מין מדינה שמה בראש משרד החוץ שלה אדם כל כך לא צנוע, עם מוסריות מפוקפקת).

פרויקט פרופיל נוסף הוא "אסירי תקווה" של טל גורן. הבמאית תביא פורטרט של אביבה ונועם שליט לאורך שנים של מאבק להחזרת בנם גלעד משבי החמאס, וכן את המצב עכשיו, לאחר שהוא חזר. כשהפיץ' עלה על הבמה הייתי סקפטי למדי, מכיוון שבסופו של דבר היינו רוצים לראות את גלעד שליט חוזר לחיים נורמליים (כלומר: להחזיר לו את אנונימיותו, ולעזוב אותו לנפשו), אבל מהפיץ' זה ברור שטל גורן הצליחה להשיג גישה מאוד אינטימית אל משפחת שליט (גם אל גלעד, לאחר חזרתו), והסרט לא יהיה סנסציוני-חדשותי, אלא אישי ופרטי בצל הלאומי-פוליטי.

ובקטנה אני רוצה להזכיר גם את "האיש שהרג את זיגמונד פרויד" של צחי שיף (עם גב הפקתי של מארק רוזנבאום). ייחודו של הפרויקט הזה אינו בסיפור שהוא מספר (על אנשים שמבקשים לקעקע את המונופול של פרויד על הפסיכואנליזה) אלא בסגנונו. בניגוד לרוב הסרטים הדוקומנטרים הרגישים, סרטו של שיף מתהדר בסגנון קליפי וקליל, שאינו נוגד את הנושא הרציני שבו הוא מתעסק. לפחות סגנונית מדובר בפרויקט מסקרן.

תשעת הפרויקטים שהזכרתי כאן היו החזקים ביותר לטעמי בקופרו 14, והיו עוד כמה שלא הזכרתי שמסקרן לעקוב אחריהם. יש כבר תאריך לקו-פרו 15 (תחילת יוני, 2013). יהיה חם בדוקומנטרי הישראלי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s