קירות צדדיים: בדידות אורבנית

הכותרת של הפוסט הזה פלצנית. גם הסרט.

"קירות צדדיים" הוא מסוג הסרטים שאני פוגש מדי פעם בפסטיבלי קולנוע. הוא מסוג הסרטים שביציאה מהם אני מחפש בקדחתנות ובמהירות את הקפה החזק ביותר והזמין ביותר שיש, כי עוד מעט יש עוד הקרנה. צריך להעריך את הנסיון של מפיצי הסרט להביא להקרנות מסחריות סרט פסטיבלים שכזה, אבל "קירות צדדיים" הוא לא סרט הפסטיבלים שהייתי רוצה לראות מופץ בישראל. "קירות צדדיים" הוא סרט שיענג קהל מצומצם מאוד וספיציפי מאוד , בעוד כל השאר (כמוני) יאבקו עם עפעפיהם כדי לא להירדם.

בבסיס הסיפור נמצאים שני אנשים בודדים. הסרט עוקב במקביל אחרי חייהם בנפרד עד המפגש הבלתי נמנע בסוף. נשמע דווקא מעניין. אבל "קירות צדדיים" מטפל בסיפור שלו בדרך הכי לא מעניינת שיש:

שני הגיבורים שלו חיים לבד, עם מעט מאוד אינטראקציה עם אנשים. לכן הם כמעט ולא מדברים. אז הבמאי מילא את הסרט בווייס-אובר. ויותר מזה, הטקסט הנאמר הוא מהסוג המלא חשיבות עצמית. הדמות הנשית היא אדריכלית, והיא מדברת על תכנון העיר בואנוס איירס (מקום התרחשות הסרט), וכיצד האדריכלות האורבנית הארגנטינאית בעצם תורמת לבדידות האנושית. גם הוא, בתורו, אומר דברים דומים, על רקע סיור תיירותי שהבמאי עושה לנו בבואנוס-איירס. אני חווה ערים בד"כ דרך אנשים ודברים שקורים להם (ניו-יורק של וודי אלן, או חיפה של ניר ברגמן ב"כנפיים שבורות", אם להביא שתי דוגמאות). "קירות צדדיים" מלא בצילומים של בואנוס-אירס ממבט על, ללא התערבות וללא הטמעות של הדמויות בנוף. הסרט הזה הוא סוג של להמשיך לקרוא