קטמנדו: הגוף רחוק, הלב קרוב

יש לי נוהג שאני משתדל להקפיד עליו בבלוג הזה: כשאני כבר כותב על סדרות טלויזיה, אני תמיד מחכה עד אחרי הפרק השלישי. אני רוצה לתת לסדרה קצת זמן להתפתח לפני שאני אומר טוב/ לא טוב. שלושה פרקים נראה לי זמן סביר להיכרות עם הדמויות והסגנון. עם "קטמנדו" נדמה שגם זה לא מספיק. זו סדרה שבסוף כל פרק אני אומר: "מה, זה הכל?", ו"רגע, מה עם ההמשך?, ואיפה השאר?". ומצד שני, מנסיוני הקצר אני אומר שכל דבר שמשאיר אותך עם טעם של עוד, כנראה שהוא עושה משהו נכון. וזה "קטמנדו".

"קטמנדו" זו סדרה שמגיעה קודם כל מהלב. יש משהו רגשי מאוד בכתיבה ובסגנון שלה. קל מאוד ללגלג על האנשים שמגיעים לקטמנדו. קל מאוד לצחוק עליהם. יותר קשה לצחוק איתם. וזו "קטמנדו".

גם אחרי הפרק השלישי (שהיה, אגב, החלש מכולם לטעמי. פרק מעבר כזה. אתנחתא לפני הדבר האמיתי) הרגשתי שיש כאן בניה איטית של דרמה. משהו שעושים בד"כ בקולנוע, ופחות בטלויזיה. זה ברור שיש כאן משהו רגשי מאוד שחבוי בדמות של לירון לבו, ובטח בסיפור של גל גדות/ קרן ברגר. זה עדיין לא התפרץ. עוד לא הגענו לשיא של המערכה הראשונה. אבל זה אמור להגיע. או-טו-טו (ודיר בלאק אם לא. אני שובר את הטלויזיה אם לא).

ובכלל, זה קל להגיד שזו סדרה על שליחי חב"ד בקטמנדו. אני לא רואה את זה ככה. בשבילי הם כמו להמשיך לקרוא