קטמנדו: הגוף רחוק, הלב קרוב

יש לי נוהג שאני משתדל להקפיד עליו בבלוג הזה: כשאני כבר כותב על סדרות טלויזיה, אני תמיד מחכה עד אחרי הפרק השלישי. אני רוצה לתת לסדרה קצת זמן להתפתח לפני שאני אומר טוב/ לא טוב. שלושה פרקים נראה לי זמן סביר להיכרות עם הדמויות והסגנון. עם "קטמנדו" נדמה שגם זה לא מספיק. זו סדרה שבסוף כל פרק אני אומר: "מה, זה הכל?", ו"רגע, מה עם ההמשך?, ואיפה השאר?". ומצד שני, מנסיוני הקצר אני אומר שכל דבר שמשאיר אותך עם טעם של עוד, כנראה שהוא עושה משהו נכון. וזה "קטמנדו".

"קטמנדו" זו סדרה שמגיעה קודם כל מהלב. יש משהו רגשי מאוד בכתיבה ובסגנון שלה. קל מאוד ללגלג על האנשים שמגיעים לקטמנדו. קל מאוד לצחוק עליהם. יותר קשה לצחוק איתם. וזו "קטמנדו".

גם אחרי הפרק השלישי (שהיה, אגב, החלש מכולם לטעמי. פרק מעבר כזה. אתנחתא לפני הדבר האמיתי) הרגשתי שיש כאן בניה איטית של דרמה. משהו שעושים בד"כ בקולנוע, ופחות בטלויזיה. זה ברור שיש כאן משהו רגשי מאוד שחבוי בדמות של לירון לבו, ובטח בסיפור של גל גדות/ קרן ברגר. זה עדיין לא התפרץ. עוד לא הגענו לשיא של המערכה הראשונה. אבל זה אמור להגיע. או-טו-טו (ודיר בלאק אם לא. אני שובר את הטלויזיה אם לא).

ובכלל, זה קל להגיד שזו סדרה על שליחי חב"ד בקטמנדו. אני לא רואה את זה ככה. בשבילי הם כמו אוגי (הארווי קייטל) ב"עישון". צומת דרכים של אנשים אבודים שבאים, חולקים איתנו רגעים מרגשים/ מצחיקים, וממשיכים הלאה.

זו לא סדרה על שליחי חב"ד. קטמנדו.

אני צריך לומר שמעולם לא הייתי במזרח הרחוק. ואני לא מתכנן להגיע לשם בעתיד הקרוב. חמש פעמים בחיים שלי הייתי בחו"ל. כולן באירופה (כן, אני צפונבוני שכזה). לפי הבנתי, אנשים שנוסעים למזרח הרחוק הם אנשים שבורחים ממשהו. מהחיים כאן. מהסטרס. מהמלחמות. מהצורך להתחייב לעבודה/ לבן-בת זוג. מהריצה האין-סופית אחרי הכסף לאוכל ולשכר דירה. מהרדיפה אחרי ההצלחה.

מה שאנשים לא מבינים הוא שהם יכולים לברוח מהחיים. הם לא יכולים לברוח מעצמם. ושם, במזרח, תחת סט של לחצים אחר לגמרי (שפה אחרת, מנהגים אחרים, צורך להתקיים בתנאי שדה) – זה תופס אותם. וברגעים האלו "קטמנדו" מנסה לתפוס אותם. בתחנה מפה לשם, בבית חב"ד שמנוהל ע"י זוג נעים שבעצמו יצטרך להתפשר על המנהגים מהבית. זה מקום טוב לדרמות.

ו"קטמנדו" עושה רושם שהיא יודעת לעלות על הסיפורים הטובים, המצחיקים, והמרגשים. השחקנים טובים מאוד, והאספקט התיירותי (צילומי הלוקיישן) מכווץ למינימום. "קטמנדו" היא סדרה על אנשים במקום זר. לא על מקום זר שמקושט באנשים ("אננדה", אני מדבר עלייך).

קרן ברגר היא שחקנית שעוד לא עשתה כלום בחייה, ואני כבר שפוט שלה (אם פעם תהיה הפצה מסחרית של "2 בלילה" תבינו למה. והיא גם היתה מצוינת ב"אף פעם לא מאוחר", שגם מחכה להפצה מסחרית, ובסדרת הטלויזיה "יחפים"). היא הפציעה למשך כשבע שניות במשך שלושה פרקים. יש בפניה משהו מאוד אקספריבי, והסיפור שלה מאוד  מסקרן.

וצריך להודות: גל גדות עושה רושם של שחקנית טובה.

גל גדות ב"קטמנדו"

כן, גם אני, כמו כל מגלגלי העיניים, הייתי סקפטי לגבי הליהוק שלה. על פניו זה נראה כמו מהלך רייטינגי – בוא נביא את הסלבית, ונפוצץ מיליונים בפרסומות. אבל גם אני טעיתי. עושה רושם שגדות באמת מפנימה את התפקיד שלה, ומשחקת דמות במשימה עמוסת רגש מתפרץ, אבל בלי פאניקה.

כמו גל גדות, כך גם כל הסדרה עצמה – שקטה יחסית, צנועה, עם רגשות גועשים שמוגשים בעטיפה לואו-קי, רגועה, מאופקת אפילו. בלי פאניקה, בלי רעש, בלי בלאגן. עם הרבה לב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “קטמנדו: הגוף רחוק, הלב קרוב

  1. סרט מרגש אנושי פותח את המביט למיגוון ולמרחב אנושי עוזר למצוא את החיובי שבכל אחד .גם שומר על מתח והפתעה ומיוחד באמירה האמיתית של החיים המישתקפת מהדמויות השונות.נהננו לראות יחד כל המישפחה החילונים והדתיים שביננו זה גרם לנו להיתגבש ועל כך תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s