יומיים בניו יורק: לא מצחיק

תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לג'ולי דלפי, בעיקר בגלל צמד הסרטים "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" בהם כיכבה לצד איתן הוק. אני זוכר שגם הלכתי לראות את בכורת הבימוי שלה, "יומיים בפריז". אני זוכר שזה היה מסוג הסרטים חסרי המשקל; מסוג הסרטים האלו שמסבים הנאה במהלך הצפייה בהם, אבל ברגע שיצאת מהאולם שכחת אותם. ואכן, אני לא זוכר כלום מהסרט ההוא, מלבד את אותה הרגשה חביבה, ואת המחשבה ש: הי, ג'ולי דלפי יודעת גם לביים.

ובכן, "יומיים בניו יורק", סוג של סרט המשך לבכורת הבימוי של דלפי, הוא אכזבה רבתי. הוא פשוט קומדיה לא מצחיקה. וזה לא שהסרט רע מדי, או מסב סבל ניכר. הוא פשוט אנמי.

כן, דלפי עדיין מראה כשרון קומי, בעיקר בקצב המהיר יחסית שבו הדברים קורים. אבל אין כימיה. זה סרט שבו כל אחד כאילו משחק עם עצמו; כל אחד כאילו מדבר עם עצמו, ולא עם האדם שמולו. כל רפליקה שנזרקת לאויר נאמרת כי זה מה שכתוב בתסריט, ולא כי זה מה שהדמות מרגישה צורך לומר באותו רגע. והכי מאכזבת העובדה שהסרט הזה כל כך מתאמץ למצוא חן שהוא כאילו עושה לעצמו צנזורה עצמית, ובמקום לחגוג את ההומור שלו (ובמיוחד את הרגעים היותר בוטים – בדיחות על סקס, למשל, רגעים שסשה ברון כהן עף עליהם בגאוניות) – "יומיים בניו יורק" כאילו מתבייש שיש בו בכלל בדיחות שעלולות לגרום אי נוחות למישהו.

ג'ולי דלפי ב"יומיים בניו יורק".

הכי מאכזב בסרט הוא להמשיך לקרוא