סרט קצר: המעלית (רוברט זמקיס)

בשבוע שעבר הועלה לרשת הטריילר לסרטו החדש של רוברט זמקיס, "טיסה". האיש שהחל כתלמידו ובן חסותו של סטיבן ספילברג פיתח עם השנים קול משלו (סטיבן ספילברג עצמו נתן קרדיט לזמקיס על הסצינה הזו מתוך ET). טרילוגיית "בחזרה לעתיד" היתה עדיין תחת הכותרת "סטיבן ספילברג מציג". "פורסט גאמפ" היה כבר של זמקיס. הסרט המעניין האחרון לטעמי של זמקיס היה Cast Away (בעברית מפיצית: "להתחיל מחדש"). ההתחלה והסוף שלו היו פרסומות ארוכות ל-Fedex, אבל החלק הארי שלו היה התמודדות מרתקת עם קולנוע של איש אחד, שחקן אחד, פחות או יותר בלוקיישן אחד, במשך כמעט שעתיים. טום הנקס היה מועמד לאוסקר גם על זה (אבל הוא לא זכה הפעם).

בשנות ה-2000 ניסה זמקיס את מזלו בטכנולוגיה מתקדמת. שלושת הסרטים שהוא עשה בעשור האחרון נעזרו בטכניקת Motion capture. שניים מהם היו סרטי ילדים-חג מולד במוצהר, ואחד מבוסס קומיקס – כלומר, שלושתם עסקו בנושאים שפחות מעניינים אותי, ולכן לא ראיתי. נדמה שבסרטו החדש חוזר זמקיס לעשיית קולנוע יותר קונבנציונלי (וזה לא אומר ללא אפקטים. הרי גם פורסט גאמפ נפגש עם נשיאי ארה"ב לשעבר בעזרת אפקטים ויזואליים חדשניים לזמנם).

לכבוד זמקיס נברתי ברשת, ומצאתי את סרט הגמר שלו כסטודנט לקולנוע מ-1972. "המעלית" אמנם לא כל כך מגובש מבחינת סגנון – הוא נע איפשהו בין מבט אירוני/הומוריסטי על חיי ברוקר לבין סרט אימה היצ'קוקי עם אלמנטים של אקספרסיוניזם גרמני – אבל ההיקסמות של זמקיס מטכנולוגיה בשילוב עם מבט הומאני ואנושי על הבריות מופיעה כבר כאן.

הסרט עצמו קצרצר – כ-7 דקות, ללא דיאלוג, והוא עוקב אחרי להמשיך לקרוא