העולם מצחיק: אז צוחקים. וגם בוכים

האמת היא שיש לי לא מעט השגות על הסרט הזה. יש לי כמה וכמה תלונות בעניין "העולם מצחיק". אבל אף אחת מהן לא משנה את העובדה שהסרט הזה עונה על כל הציפיות. הוא מרשים מאוד. הוא מרגש מאוד. יש בו הצגות משחק משובחות ונפלאות. יש בו תסריט חכם. ויש בו, בעיקר, אהבה גדולה למקום (טבריה) ולאנשיו. וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב.

אבל

נדמה לי שלמרות ששמי זרחין עשה עבודה שאפתנית מאוד ב"עולם מצחיק", והוא די מצליח להשתלט על אין ספור הפרטים שמרכיבים את תמונת הענק הטברינית של "העולם מצחיק", איכשהו הסיפור הפרטי והקטן יותר של "אביבה אהובתי" נגע לליבי יותר. גם שם וגם כאן מדובר בכתיבה. ב"עולם מצחיק" מתרכזים כל חוטי הסיפורים אל סדנת כתיבה בניהולו של יחזקאל לזרוב (טוב, כמו כולם). אבל בעוד שנפשה הלירית של אביבה יצאה מתוך דמות של אישה קשת יום, טבחית שמשועבדת למשפחה מטורללת, ולא מוצאת זמן לעצמה – ב"עולם מצחיק" מנסה זרחין להפליג אל הדמיון. הסיפורים הנולדים בסדנת הכתיבה, ואלו המסופרים בסרט עצמו, הם ברובם סיפורים דמיוניים, פנטסטיים. והצרה היא ששמי זרחין לא טוב בפנטסיה. עוד מאז שהוא העיף זר פרחים באויר ב"לילסדה", שמי זרחין אדיר בהדרכת שחקנים, ובתיאור חם ואוהב של האנשים. הוא פחות טוב כשזה מגיע להפלגה לדמיון. ב"עולם מצחיק", הוא משתמש, בין היתר, בצילום שחור-לבן כדי להבדיל את הסיפורים הדמיוניים מן המציאות. לי זה הרגיש כמניירה. התסריט הנהדר דורש משהו יותר חלומי. הסיפורים שמאכלסים את הסרט מכילים אלמנטים של פנטסיה קולנועית, אבל איכשהו לא הרגשתי את זה. שמי זרחין נצמד מדי למציאות הטבריינית, והוא לא מצליח לטעמי ליצור את מה שרצה: להפוך את טבריה למיתולוגית, כמו שהגשש עשו.

הרגשתי קצת חוסר איזון ב"עולם מצחיק". חוסר איזון בין פנטסיה למציאות. וגם חוסר איזון בין צחוק ודמע. היה רגע בסרט שהרגשתי שאנחנו, כצופים, מבלים קצת יותר מדי זמן במסדרונות בית חולים.

יש ב"עולם מצחיק" הרבה חוטי עלילה. אבל שלושה מהם הם העיקריים: שדר רדיו מטופל בבת זוג חולת סרטן סופנית (ששוכבת בבית חולים). אחיו, אב חד הורי לשני בנים. אחד מהם מתעורר מתרדמת בת 9 שנים (אותן בילה בבית החולים). והאחות מגלה שהיא בהריון (אצל הרופא), למרות שהיא לא מצליחה להיזכר בפעם האחרונה שקיימה יחסי מין, ומכאן שאינה יודעת מנין הגיע התינוק שבבטנה.

אלי פיניש (הנהדר) ואולה שור-סלקטר (הנפלאה). העולם מצחיק.

אלי פיניש הוא קומיקאי לא רע בכלל (אני לא כל כך רואה אותו בטלויזיה, אבל הוא היה מצוין ב"זוהי סדום"). ב"עולם מצחיק" הוא מגלה את הצד הדרמטי שלו. והוא פשוט אדיר (לא מילר) בתפקיד שדר הרדיו חובב "הגשש החיוור" שמנסה בכל כוחו לרצות את חברתו חולת הסרטן (אולה שור-סלקטר. בשבילי, התגלית האמיתית של הסרט. היא פשוט נפלאה). מצבי הרוח המשתנים של חברתו היו צריכים לשקף את הרוח של כל הסרט – נע בין צחוק לדמע. לטעמי יש בו הרבה מאוד רגש, אבל מעט מדי צחוק (יש סצינה אחת ממש מצוינת אצל המהפנט, מיכה סלקטר. וזהו, פחות או יותר).

ואסי לוי. איזו מלכה האסי לוי הזו. צריך לומר: להבנתי, אסי לוי היא להמשיך לקרוא