פרסי אופיר 2012: החיים בינתיים

לא נעים לי. ממש ממש לא נעים לי. זה ברור מעל כל צל של ספק ש"החיים בינתיים" הוא פרויקט מאוד אישי של ענר פרמינגר. הנשמה שלו חשופה על גבי הבד כמו שמעט מאוד עושים. המשפחה שלו שם בגופם (הילדים שלו הם חלק מהקאסט המרכזי). יש גם שילוב של הום-מוביז פרטיים שלו. זה מובן שזהו פרויקט יקר מאוד לליבו של היוצר. ומאוד לא נעים לי לבוא ולקלקל את החגיגה.

הצרה היא שמרוב רצון להצליח, הפרויקט הזה מתחרבש.

הסצינה הראשונה של הסרט הזה מצוינת בעיניי. היא מתארת דינמיקה משפחתית חמימה וכובשת.

הסצינה השניה גם היא אפקטיבית בעיניי. היא מציגה את אם המשפחה עושה קניות בשוק, וניצלת בנס מפיגוע התאבדות. אבל בסצינה הזו מתחילים להופיע האלמנטים שהורסים את הסרט בשבילי: ענר פרמינגר עשה סרט קטן, אבל הוא הלביש אותו בחליפות שגדולות עליו בכמה מספרים. את סצינת הפיגוע הוא מביים עם מניפולציות סאונד ותמונה (סלואו-מושן, סאונד סובייקטיבי, אפילו פריז-פריים). בסצינה הזו, בגלל קיצוניות המצב, זה עוד עובד. אבל כשזה ממשיך אל תוך שאר הסרט, זה מעיק ואפילו סטונדטיאלי. יש לענר פרמינגר ביד אס, בדמותה של השחקנית הראשית המצוינת, חגית דסברג (מועמדות?), והוא מבזבז את האס הזה. הרי דסברג יכולה להסביר כל כך הרבה עם הבעות הפנים שלה. כל ה"תרגום בגוף הסרט" שפרמינגר מוסיף, בדמות האפקטים והמשחק עם הסאונד המיועדים להמחיש את הלך הרוח של הגיבורה – כל אלו מיותרים ומעיקים.

ובכלל, פרמינגר להמשיך לקרוא