קוסמופוליס: הכלכלה מתמוטטת. מעניין את ה-&!$*% שלי.

נו, מה יהיה?

לפני כמה שנים בלעתי בשקיקה סרט אחרי סרט בפילמוגרפיה של דיויד קרוננברג. ראיתי את רובם. הסרטים שהוא עשה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הם מופת של סרטי אימה פילוסופיים, שמונעים בעיקר מפוביות די יוצאות דופן מנשים באופן ספיציפי, וממיניות באופן יותר כללי. ואז הוליווד גילתה את קרוננברג, אבל הוא לא התקלקל. הוא המשיך להדהים עם "קראש" הבוטה (שלא כל כך אהבתי) ועם "הסטוריה של אלימות" האדיר. עכשיו קרוננברג כבר בגיל גבורות, והוא עדיין עם רוח עזוז יצירתית. אבל אולי אין לו יותר מה למכור. "שיטה מסוכנת" היה סרט דברני ויבש כאדמת טרשים, וסרטו החדש, "קוסמופוליס" אמנם מסוגנן ומרהיב הרבה יותר, אבל זו רק מעטפת נוצצת. בפנים זה שוב סרט דברני ובלתי נסבל כמעט, בעיקר כי הוא מ-ש-ע-מ-ם.

לדיויד קרוננברג היה כנראה משהו להגיד על המשבר הכלכלי העולמי, על הפער העצום והמתרחב בין עניים לעשירים, ועל ההשפעה של כל זה על שפיות האנושות. אולי. לא ממש הבנתי. "קוסמופוליס" הוא סרט מלא עד לעייפה בדיאלוגים, אבל אלו בעצם סוג של מונולוגים. אנשים לא באמת מדברים אחד עם השני ב"קוסמופוליס". הם מדקלמים מניפסטים. הם מדברים גבוהה-גבוהה-גבוהה-גבוהה. זה סרט שמתפוצץ לעייפה מטקסטים אקדמיים שלא אומרים לי דבר. גם אנשים מבריקים לא מדברים בד"כ ככה. גם אם את/ה תלמיד/ה חכם/ה, וגם אם את/ה נמצא/ת בחברת תלמידים/ות חכמים/ות כמוך, גם אז את/ה תמצא/י זמן בתוך הדיונים המקצועיים להגניב משפטים כמו, נאמר: "תביא לי בבקשה פחית קולה", או "אמא שלי הזהירה אותי מאנשים כמוך". משפטים כאלו שיעידו שיש לב פועם מתחת לפלצנות המדוברת. משפטים שאנשים רגילים, גם אם הם חכמים מאוד, אומרים. אין את זה ב"קוסמופוליס". זה סרט שהוא בעקרון רצף של מילים מסובכות מאוד שנאמרות ע"י אנשים שאין לי מושג מי הם ומה הם רוצים ממני לעזאזל.

רוברט פטינסון ב"קוסמופוליס". קר ומנותק.

ועל זה מוסיף קרוננברג להמשיך לקרוא