טרהפרמה: גדול ומפואר, וגם קטן ואנושי

את סרטו הקודם של עמנואל קריאלזה, במאי "טרהפרמה", לא כל כך סימפטתי. "המסע אל החלום" (תרגום מדויק מאוד של המקור, Nuovomondo, העולם החדש) היה סרט מרשים מאוד ויזואלית, תצוגת תכלית של שליטה בימויית אבסולוטית במספר גדול של פרטים שמרכיבים את התמונה השלמה שהיא סרט הקולנוע, אבל מבחינה דרמטית הסרט ההוא צלע. "טרהפרמה" הוא כבר סיפור אחר. לצד אותה יכולת בימויית מרשימה, קריאלזה הפעם דואג שהסיפור יזרום בצורה חלקה, לפרקים ממש מרגשת.

קריאלזה לא כל כך זקן (הוא בן 47), אבל מבחינת סגנון בימוי, הוא שייך לדור הישן. הוא מביים בסגנון מפואר. כל שוט בונבוניירה. הסקאלה שלו אופראית. המיזנסצינה שלו (העמדות השחקנים ושאר האובייקטים בפריים) ישמטו את הלסתות שלכם. מהשוט הראשון שלו בקרקעית הים, ועד השוט האחרון של הסרט, שהוא מבט-על של הים העצום הזה, "טרהפרמה" הוא קודם כל תצוגת תכלית מופלאה של צלם אדיר ובמאי רגיש שמובילים את הסיפור בקצב מדוד (אבל לא איטי מדי), עם מוסיקה שנכנסת בדיוק במקומות הנכונים, ועם קשב לשחקנים ובאותה נשימה גם לויזואליה.

טרהפרמה. מפואר.

כמו הרבה סרטים אירופיים בעשור האחרון, גם "טרהפרמה" מנסה להמשיך לקרוא

העולם מצחיק: אז צוחקים. וגם בוכים

האמת היא שיש לי לא מעט השגות על הסרט הזה. יש לי כמה וכמה תלונות בעניין "העולם מצחיק". אבל אף אחת מהן לא משנה את העובדה שהסרט הזה עונה על כל הציפיות. הוא מרשים מאוד. הוא מרגש מאוד. יש בו הצגות משחק משובחות ונפלאות. יש בו תסריט חכם. ויש בו, בעיקר, אהבה גדולה למקום (טבריה) ולאנשיו. וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב.

אבל

נדמה לי שלמרות ששמי זרחין עשה עבודה שאפתנית מאוד ב"עולם מצחיק", והוא די מצליח להשתלט על אין ספור הפרטים שמרכיבים את תמונת הענק הטברינית של "העולם מצחיק", איכשהו הסיפור הפרטי והקטן יותר של "אביבה אהובתי" נגע לליבי יותר. גם שם וגם כאן מדובר בכתיבה. ב"עולם מצחיק" מתרכזים כל חוטי הסיפורים אל סדנת כתיבה בניהולו של יחזקאל לזרוב (טוב, כמו כולם). אבל בעוד שנפשה הלירית של אביבה יצאה מתוך דמות של אישה קשת יום, טבחית שמשועבדת למשפחה מטורללת, ולא מוצאת זמן לעצמה – ב"עולם מצחיק" מנסה זרחין להפליג אל הדמיון. הסיפורים הנולדים בסדנת הכתיבה, ואלו המסופרים בסרט עצמו, הם ברובם סיפורים דמיוניים, פנטסטיים. והצרה היא ששמי זרחין לא טוב בפנטסיה. עוד מאז שהוא העיף זר פרחים באויר ב"לילסדה", שמי זרחין אדיר בהדרכת שחקנים, ובתיאור חם ואוהב של האנשים. הוא פחות טוב כשזה מגיע להפלגה לדמיון. ב"עולם מצחיק", הוא משתמש, בין היתר, בצילום שחור-לבן כדי להבדיל את הסיפורים הדמיוניים מן המציאות. לי זה הרגיש כמניירה. התסריט הנהדר דורש משהו יותר חלומי. הסיפורים שמאכלסים את הסרט מכילים אלמנטים של פנטסיה קולנועית, אבל איכשהו לא הרגשתי את זה. שמי זרחין נצמד מדי למציאות הטבריינית, והוא לא מצליח לטעמי ליצור את מה שרצה: להפוך את טבריה למיתולוגית, כמו שהגשש עשו.

הרגשתי קצת חוסר איזון ב"עולם מצחיק". חוסר איזון בין פנטסיה למציאות. וגם חוסר איזון בין צחוק ודמע. היה רגע בסרט שהרגשתי שאנחנו, כצופים, מבלים קצת יותר מדי זמן במסדרונות בית חולים.

יש ב"עולם מצחיק" הרבה חוטי עלילה. אבל שלושה מהם הם העיקריים: שדר רדיו מטופל בבת זוג חולת סרטן סופנית (ששוכבת בבית חולים). אחיו, אב חד הורי לשני בנים. אחד מהם מתעורר מתרדמת בת 9 שנים (אותן בילה בבית החולים). והאחות מגלה שהיא בהריון (אצל הרופא), למרות שהיא לא מצליחה להיזכר בפעם האחרונה שקיימה יחסי מין, ומכאן שאינה יודעת מנין הגיע התינוק שבבטנה.

אלי פיניש (הנהדר) ואולה שור-סלקטר (הנפלאה). העולם מצחיק.

אלי פיניש הוא קומיקאי לא רע בכלל (אני לא כל כך רואה אותו בטלויזיה, אבל הוא היה מצוין ב"זוהי סדום"). ב"עולם מצחיק" הוא מגלה את הצד הדרמטי שלו. והוא פשוט אדיר (לא מילר) בתפקיד שדר הרדיו חובב "הגשש החיוור" שמנסה בכל כוחו לרצות את חברתו חולת הסרטן (אולה שור-סלקטר. בשבילי, התגלית האמיתית של הסרט. היא פשוט נפלאה). מצבי הרוח המשתנים של חברתו היו צריכים לשקף את הרוח של כל הסרט – נע בין צחוק לדמע. לטעמי יש בו הרבה מאוד רגש, אבל מעט מדי צחוק (יש סצינה אחת ממש מצוינת אצל המהפנט, מיכה סלקטר. וזהו, פחות או יותר).

ואסי לוי. איזו מלכה האסי לוי הזו. צריך לומר: להבנתי, אסי לוי היא להמשיך לקרוא

סרט קצר: המעלית (רוברט זמקיס)

בשבוע שעבר הועלה לרשת הטריילר לסרטו החדש של רוברט זמקיס, "טיסה". האיש שהחל כתלמידו ובן חסותו של סטיבן ספילברג פיתח עם השנים קול משלו (סטיבן ספילברג עצמו נתן קרדיט לזמקיס על הסצינה הזו מתוך ET). טרילוגיית "בחזרה לעתיד" היתה עדיין תחת הכותרת "סטיבן ספילברג מציג". "פורסט גאמפ" היה כבר של זמקיס. הסרט המעניין האחרון לטעמי של זמקיס היה Cast Away (בעברית מפיצית: "להתחיל מחדש"). ההתחלה והסוף שלו היו פרסומות ארוכות ל-Fedex, אבל החלק הארי שלו היה התמודדות מרתקת עם קולנוע של איש אחד, שחקן אחד, פחות או יותר בלוקיישן אחד, במשך כמעט שעתיים. טום הנקס היה מועמד לאוסקר גם על זה (אבל הוא לא זכה הפעם).

בשנות ה-2000 ניסה זמקיס את מזלו בטכנולוגיה מתקדמת. שלושת הסרטים שהוא עשה בעשור האחרון נעזרו בטכניקת Motion capture. שניים מהם היו סרטי ילדים-חג מולד במוצהר, ואחד מבוסס קומיקס – כלומר, שלושתם עסקו בנושאים שפחות מעניינים אותי, ולכן לא ראיתי. נדמה שבסרטו החדש חוזר זמקיס לעשיית קולנוע יותר קונבנציונלי (וזה לא אומר ללא אפקטים. הרי גם פורסט גאמפ נפגש עם נשיאי ארה"ב לשעבר בעזרת אפקטים ויזואליים חדשניים לזמנם).

לכבוד זמקיס נברתי ברשת, ומצאתי את סרט הגמר שלו כסטודנט לקולנוע מ-1972. "המעלית" אמנם לא כל כך מגובש מבחינת סגנון – הוא נע איפשהו בין מבט אירוני/הומוריסטי על חיי ברוקר לבין סרט אימה היצ'קוקי עם אלמנטים של אקספרסיוניזם גרמני – אבל ההיקסמות של זמקיס מטכנולוגיה בשילוב עם מבט הומאני ואנושי על הבריות מופיעה כבר כאן.

הסרט עצמו קצרצר – כ-7 דקות, ללא דיאלוג, והוא עוקב אחרי להמשיך לקרוא

טעה, טעו, טועים: הדיקטטור. גדול.

חוץ ממני, גם אתרים נוספים העלו בסוף השבוע ביקורות על "הדיקטטור". בשלוש הביקורות שקראתי (אצל יאיר רוה, ושל דובדבני ואבנר שביט) הועלה זכרו של צ'רלי צ'פלין. מישהו בעיתון "הארץ" לקח את העניין ברצינות רבה מדי:

וא-פרופו טעויות משעשעות, להמשיך לקרוא

יומיים בניו יורק: לא מצחיק

תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לג'ולי דלפי, בעיקר בגלל צמד הסרטים "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" בהם כיכבה לצד איתן הוק. אני זוכר שגם הלכתי לראות את בכורת הבימוי שלה, "יומיים בפריז". אני זוכר שזה היה מסוג הסרטים חסרי המשקל; מסוג הסרטים האלו שמסבים הנאה במהלך הצפייה בהם, אבל ברגע שיצאת מהאולם שכחת אותם. ואכן, אני לא זוכר כלום מהסרט ההוא, מלבד את אותה הרגשה חביבה, ואת המחשבה ש: הי, ג'ולי דלפי יודעת גם לביים.

ובכן, "יומיים בניו יורק", סוג של סרט המשך לבכורת הבימוי של דלפי, הוא אכזבה רבתי. הוא פשוט קומדיה לא מצחיקה. וזה לא שהסרט רע מדי, או מסב סבל ניכר. הוא פשוט אנמי.

כן, דלפי עדיין מראה כשרון קומי, בעיקר בקצב המהיר יחסית שבו הדברים קורים. אבל אין כימיה. זה סרט שבו כל אחד כאילו משחק עם עצמו; כל אחד כאילו מדבר עם עצמו, ולא עם האדם שמולו. כל רפליקה שנזרקת לאויר נאמרת כי זה מה שכתוב בתסריט, ולא כי זה מה שהדמות מרגישה צורך לומר באותו רגע. והכי מאכזבת העובדה שהסרט הזה כל כך מתאמץ למצוא חן שהוא כאילו עושה לעצמו צנזורה עצמית, ובמקום לחגוג את ההומור שלו (ובמיוחד את הרגעים היותר בוטים – בדיחות על סקס, למשל, רגעים שסשה ברון כהן עף עליהם בגאוניות) – "יומיים בניו יורק" כאילו מתבייש שיש בו בכלל בדיחות שעלולות לגרום אי נוחות למישהו.

ג'ולי דלפי ב"יומיים בניו יורק".

הכי מאכזב בסרט הוא להמשיך לקרוא

הדיקטטור: מצחיק ודי חכם

סשה ברון כהן האיש

סשה ברון כהן איז גוד. לפחות של הקומדיה. האיש הזה עושה דברים בלתי נתפסים ומצליח לצאת מזה ללא פגע.

סשה ברון כהן בתפקיד "בוראט"

"בוראט" היה תופעה ייחודית. איש אחד משחק דמות אחת בצורה כל כך משכנעת עד שהוא מצליח להתל באין ספור אנשים, וכל זאת כדי להוכיח שהתרבות האמריקאית הכל כך מפוארת היא גם קלולת במידה מסוימת (ועל הדרך, יוצר סרט סמי-דוקומנטרי מבריק וסופר-מצחיק).

"ברונו" עשה את אותו הדבר, אבל מבחינת שיטת העבודה היתה בו סוג של סחיטת הלימון שהיה כבר יבש, עד שמה נשאר היה כבר גסות רוח לשמה.

סשה ברון כהן כ"ברונו"

"הדיקטטור" הרבה יותר להמשיך לקרוא

סרט קצר: חבוי בספרים (אנדרי צוויגניאצב)

בשנת 2003 פרץ לתודעה העולמית שם חדש ומרגש. אנדריי שם-משפחה-בלתי-אפשרי. סרט הבכורה הנפלא שלו, "השיבה", זכה באחד הפרסים הכי מכובדים בעולם הקולנוע, פרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה היוקרתי. מאז הוא ביים עוד שני סרטים (שלא ראיתי). מהתגובה הביקורתית  אליהם הבנתי ששניהם היו מאוד יפים, אבל שניהם היו רחוקים מהשיא היפהפה, המסתורי, והמרגש שהיה "השיבה".

בין לבין זומן הבמאי הרוסי הכשרוני הזה לתרום מזמנו לפרויקט "ניו יורק, אני אוהב אותך" (בקרוב יגיע הפרויקט הזה גם לירושלים). שורה של במאים מפורסמים מרחבי העולם ביימה כל אחד סרט קצר בניו יורק, והאוסף קובץ לסרט אחד ארוך שחוגג את העיר (ושלא זכה להצלחה יוצאת דופן). הסרט של ידידנו הרוסי נשאר בסופו של דבר על רצפת חדר העריכה, ולא הופיע בגרסה הסופית של הסרט. אבל הוא נמצא ב Youtube. ודגתי אותו משם.

צפייה בסרטון הקצר הזה (9 דקות) שולחת מיד אותי חזרה אל להמשיך לקרוא

קטמנדו: הגוף רחוק, הלב קרוב

יש לי נוהג שאני משתדל להקפיד עליו בבלוג הזה: כשאני כבר כותב על סדרות טלויזיה, אני תמיד מחכה עד אחרי הפרק השלישי. אני רוצה לתת לסדרה קצת זמן להתפתח לפני שאני אומר טוב/ לא טוב. שלושה פרקים נראה לי זמן סביר להיכרות עם הדמויות והסגנון. עם "קטמנדו" נדמה שגם זה לא מספיק. זו סדרה שבסוף כל פרק אני אומר: "מה, זה הכל?", ו"רגע, מה עם ההמשך?, ואיפה השאר?". ומצד שני, מנסיוני הקצר אני אומר שכל דבר שמשאיר אותך עם טעם של עוד, כנראה שהוא עושה משהו נכון. וזה "קטמנדו".

"קטמנדו" זו סדרה שמגיעה קודם כל מהלב. יש משהו רגשי מאוד בכתיבה ובסגנון שלה. קל מאוד ללגלג על האנשים שמגיעים לקטמנדו. קל מאוד לצחוק עליהם. יותר קשה לצחוק איתם. וזו "קטמנדו".

גם אחרי הפרק השלישי (שהיה, אגב, החלש מכולם לטעמי. פרק מעבר כזה. אתנחתא לפני הדבר האמיתי) הרגשתי שיש כאן בניה איטית של דרמה. משהו שעושים בד"כ בקולנוע, ופחות בטלויזיה. זה ברור שיש כאן משהו רגשי מאוד שחבוי בדמות של לירון לבו, ובטח בסיפור של גל גדות/ קרן ברגר. זה עדיין לא התפרץ. עוד לא הגענו לשיא של המערכה הראשונה. אבל זה אמור להגיע. או-טו-טו (ודיר בלאק אם לא. אני שובר את הטלויזיה אם לא).

ובכלל, זה קל להגיד שזו סדרה על שליחי חב"ד בקטמנדו. אני לא רואה את זה ככה. בשבילי הם כמו להמשיך לקרוא

קירות צדדיים: בדידות אורבנית

הכותרת של הפוסט הזה פלצנית. גם הסרט.

"קירות צדדיים" הוא מסוג הסרטים שאני פוגש מדי פעם בפסטיבלי קולנוע. הוא מסוג הסרטים שביציאה מהם אני מחפש בקדחתנות ובמהירות את הקפה החזק ביותר והזמין ביותר שיש, כי עוד מעט יש עוד הקרנה. צריך להעריך את הנסיון של מפיצי הסרט להביא להקרנות מסחריות סרט פסטיבלים שכזה, אבל "קירות צדדיים" הוא לא סרט הפסטיבלים שהייתי רוצה לראות מופץ בישראל. "קירות צדדיים" הוא סרט שיענג קהל מצומצם מאוד וספיציפי מאוד , בעוד כל השאר (כמוני) יאבקו עם עפעפיהם כדי לא להירדם.

בבסיס הסיפור נמצאים שני אנשים בודדים. הסרט עוקב במקביל אחרי חייהם בנפרד עד המפגש הבלתי נמנע בסוף. נשמע דווקא מעניין. אבל "קירות צדדיים" מטפל בסיפור שלו בדרך הכי לא מעניינת שיש:

שני הגיבורים שלו חיים לבד, עם מעט מאוד אינטראקציה עם אנשים. לכן הם כמעט ולא מדברים. אז הבמאי מילא את הסרט בווייס-אובר. ויותר מזה, הטקסט הנאמר הוא מהסוג המלא חשיבות עצמית. הדמות הנשית היא אדריכלית, והיא מדברת על תכנון העיר בואנוס איירס (מקום התרחשות הסרט), וכיצד האדריכלות האורבנית הארגנטינאית בעצם תורמת לבדידות האנושית. גם הוא, בתורו, אומר דברים דומים, על רקע סיור תיירותי שהבמאי עושה לנו בבואנוס-איירס. אני חווה ערים בד"כ דרך אנשים ודברים שקורים להם (ניו-יורק של וודי אלן, או חיפה של ניר ברגמן ב"כנפיים שבורות", אם להביא שתי דוגמאות). "קירות צדדיים" מלא בצילומים של בואנוס-אירס ממבט על, ללא התערבות וללא הטמעות של הדמויות בנוף. הסרט הזה הוא סוג של להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: המשגיחים

בום. טראח. איזה סרט מעולה.

"המשגיחים" הוא סרט קטן, אבל הוא כבר מגיע עם ייחוס: הוא הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, ויצא משם עם פרס קטן, ועם ביקורות טובות מאוד. כך שהציפיות היו גבוהות. והן מתגשמות.

"המשגיחים" זה סרט אנרגטי, ועם זאת חכם. יש בו בעיטה עוצמתית בבטן, מבלי לאבד לרגע את המצפן. זה סיפור על אנשים שמשליטים טרור בבת-ים, ומשתמשים בתורת ישראל כדי להצדיק את מעשיהם. וזה סיפור של בחור שמתחיל לפקפק בצדקת הדרך. זה סיפור על בחור במשבר. וזה סיפור של חברה אלימה שמתנהלת בצל מלחמות בין החזקים, כשהחלשים לכודים באש הצולבת.

"המשגיחים" זה סרט ש להמשיך לקרוא