ארכיון חודשי: יולי 2012
ילדי ראש הממשלה, עונה 2: שיפור ניכר
את הפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן. נאמן לדרכי לא לכתוב על סדרות טלויזיה מיד לאחר הפרק הראשון, חיכיתי קצת. ואז היו הקרנות אקדמיה, ועוד כמה סרטים אחרים, וגם העצלנות הטבעית שלי, אבל קשה לי שלא להביע את התלהבותי מהעונה השניה של הסדרה הזו, אז אולי מוטב מאוחר מאף פעם.
ובכן: בעונה הראשונה היה דגש על ההוד והפאר. זו היתה סדרת יוקרה של "הוט", וכך היא גם נראתה: יקרה, אבל עם לא מעט מכתשים יצירתיים (כתבתי קצת עליה כאן). העונה השניה מסמנת כמה שינויים, והמשמעותי ביניהם הוא הצנחתו של ניר ברגמן אל כיסא הבמאי. הברגמן הזה מוכיח כאן שוב למה הוא מבכירי הבמאים הישראלים הפועלים כעת. מקולנוע ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") ועד טלויזיה ("בטיפול", "להוציא את הכלב") – ברגמן מביא אל המסך רגישות עצומה לאנשים, בימוי שחקנים מדויק, ומקצועיות בנוגע לשלמות ההפקה כולה.
אחת הבעיות הקריטיות של העונה הראשונה היתה העובדה שהחלקים לא התחברו לי. היה את סיפור המשפחה, והיה את הרקע (עובדי משק הבית). הרקע בעונה הראשונה הרגיש קצת כמו קרקס לא קשור. ברגמן חיבר את הכל. היצירה בעונה השניה מרגישה הרבה יותר הומוגנית. תסריטאית יש כאן משהו שלם יותר. משק הבית, הדרמה המשפחתית, וגם העבודה היומיומית של ראש הממשלה, אלמנט שכמעט נעדר לגמרי מהעונה הראשונה – הכל מתוזמר כאן ליצירה שלמה יותר, מרגשת יותר.
רמי הויברגר ראש ממשלה. איפה הילד.
יש לברגמן עין מצוינת לליהוק, והוא הוסיף כמה תוספות משמעותיות: לתפקיד בן משפחתה הסורר של אוולין הגואל הוא הביא את עופר חיון, שעשה תפקיד דומה ב"ציון ואחיו", אבל זה לא רק טייפ-קאסט. ברגמן מוציא ממנו גם את הצד האנושי שעומד מאחורי המופרעות הנערית הטבעית. עוד טייפ-קאסט לכאורה הוא להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: לרדת מהעץ
מחשבות מפוזרות בעקבות צפייה ב"לרדת מהעץ" של גור בנטוויץ'
אולי זו הבעיה של המחאה החברתית. אולי הם פשוט נחמדים מדי. אולי, כמו שדורון צברי אמר ב"מדריך למהפכה", "מהפכות לא עושים בנחמדות". וקצת פחות חשוב, אבל אולי זו גם הבעיה של "לרדת מהעץ": הוא סבבי-בבי של סרט. חמוד, נחמד, מרגש אפילו. אבל הוא לא קיצוני ובועט.
ואולי זה לא לגמרי מדויק. אולי "לרדת מהעץ" מנסה לקחת את "המדריך למהפכה" צעד אחד קדימה, ועדיין להגיע למסקנה המייאשת שגם משה סילמן, וגם עוד עשרה משה סילמנים לא ישנו את המציאות. גם מיליטנטיות במאבק לא תשבור את שלטון הקפיטליזם. ואולי זאת הטרגדיה האמיתית שלנו (ע"ע העלאות המחירים והגזרות האחרות שנחתו עלינו רק השבוע).
איזה ליהוק שיחוק זה, דורון צברי בתפקיד הקפיטליסט המאניאק. הוא הרי מכיר איך הראש שלהם עובד, והוא עושה את התפקיד שלו בסרט מצוין.
איזה ליהוק מצוין זה, גל תורן. אני מודה ש להמשיך לקרוא
חיות הדרום הפראי: חשיפה לדרום
אז זה הסרט שאני מחכה לו כבר יותר מחצי שנה. זה הסרט שכותבים עליו כל כך הרבה. זה הסרט המהולל כל כך שזכה בסאנדאנס בינואר, וגם יצא מפסטיבל קאן עם פרס. זה הסרט עם ההייפ הלא הנורמלי. עד כדי כך לא נורמלי שהוא כבר הספיק ליצר גל אנטי-הייפ, בנוסח: "כן, זה סרט נהדר, אבל לא כזה גדול כמו שכולם חושבים". זה הסרט.
אז מהיום הוא גם אצלנו על המסכים. ואחרי שראיתי אותו, גם אני רוצה להצטרף להייפ: זה פשוט סרט מצוין, מרגש מאין כמותו, חכם, מלא דמיון, ורגיש מאוד. ובאותה נשימה, אני רוצה גם להזהיר: זה לא סרט לכל אחד. מאוד יכול להיות שלא מעט אנשים יצאו מהסרט בצעקות ובקללות (זה בתנאי שהם בכלל יחזיקו מעמד עד הסוף). וזה מהסיבה הפשוטה שמדובר, פחות או יותר, בסרט בלי סיפור של ממש. אין כאן ממש מהלך עניינים סיבתי בו דבר מוליך אל דבר. יש כאן יותר תיאור מצב. ויותר מזה: חוויית הצפיה ב"חיות הדרום הפראי" היא טעם נרכש. זה לא סרט שמקסים כבר מהתחלה. זה סרט שדורש סבלנות, ולאט-לאט, עם הצטברות האירועים והבנת המכניקה הבימויית, בערך ממחצית הסרט אני נשביתי. לא מהתחלה. "חיות הדרום הפראי", אם כך, הוא סרט מצוין שדורש סבלנות.
העניין עם "חיות הדרום הפראי" הוא האהבה הבלתי מותנית שלו לקהילת האנשים שחיים בדרום הלא מתורבת של ארה"ב. הם גרים בפחונים רעועים, חשופים לגשם, שטפונות, ומכות טבע אחרות, ללא תנאים סניטריים מינימלים. הם שתיינים, חולים, עניים ומקיימים את עצמם בקושי – ולמרות הכל – הם אנשים חמים, אוהבים, בעלי חוכמת חיים וכושר הישרדות, והם הגיבורים של הסרט. הם חיות הפרא הלא מבויתות של הדרום, והם ילחמו בכל מי שמנסה לאלף אותן – ואלו בעיקר 'האנשים הלבנים' – העירונים מהציויליזציה. אחת האבחנות המשעשעות של הסרט הזה מתייחסת לדרך בה כל קהילה מטפלת באנשים חולים. 'האנשים הלבנים' מחברים אותם לקיר (הכוונה לכל החוטים היוצאים מאנשים המאושפזים בבתי חולים). "חיות הדרום הפראי" נותנות להם תרופות, מנוחה, והרבה אהבה.
הדרך בה בן צייטלין, הבמאי, מתאר את ההווי של הקהילה הזו יוצרת סרט להמשיך לקרוא
סרט קצר: המכתב (מישל גונדרי)
כבר קרוב לחודש לא העליתי לכאן סרט קצר מעניין. לא שכחתי. היו דברים אחרים. אבל הנה אני חוזר.
כבר הרבה זמן שלא שמענו ממישל גונדרי. היצירה המשמעותית האחרונה שלו היתה "קדימה, תריץ אחורה". זה היה ב-2008. מאז הוא עשה לא מעט דברים, אבל אלו לא היו באמת שלו ("הצרעה הירוקה"), או סתם נסיונות לא מוצלחים ("האנחנו והאני" שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון נקטל ע"י הביקורות). לשמחתי גונדרי מצלם ממש עכשיו פרויקט מאוד מסקרן עם יקירת הבלוג, אודרי טוטו, בתפקיד הראשי. הסרט החדש של גונדרי יספר על בחורה עם מחלה נדירה הנגרמת כתוצאה מפרח שגדל לה בריאות. נדמה שזו קרקע פוריה להמצאות הויזואליות שהפכו את גונדרי לבמאי כל כך מיוחד.
הסרט הקצר של היום, "המכתב", הוא עדות מוקדמת לסימני ההיכר של מישל גונדרי. כ-8 שנים לפני "מדעי החלום" (וכ-6 שנים לפני "שמש נצחית בראש צלול", אחד הסרטים הכי אהובים עלי. בכלל) מביא גונדרי אל הסרט הקצר הזה את כל המרכיבים שהפכו אותו לשם דבר: המצאות ויזאוליות מרהיבות שנתמכות דווקא בלואו-טקיות יחסית (כלומר, מבלי להפציץ באפקטים, אלא יותר בעבודת יד), וגם שילוב של רגישות גברית ורומנטיקה מתוקה-מרירה. כמו ב"מדעי החלום", מדובר כאן בבחור (כאן נער) שמאוהב בבחורה (כאן נערה), אבל לא יכול להביא את עצמו להגיד לה. וגונדרי, כמו גונדרי, מפליג אל הדמיון (כאן, למשל, איש עם ראש מצלמה).
סרט רגיש ויפה (וקצר. 14 דקות) שמזכיר לי למה אני אוהב את גונדרי.
כמה הערות לפני שתלחצו Play:
למי שלא זוכר, להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: מעשייה אורבנית
נתחיל מהסוף: לטעמי האישי, אליאב לילטי יותר טוב מדובר קוסשוילי מודל 2012. "רווקה פלוס" הוא נסיון של הדובר לעשות קומדיה ברוטלית, אבל הקומדיה לא עובדת, ומה שנשאר ביד הוא ברוטליות דוחה ומגעילה. גם לילטי עושה סרט פרובוקטיבי, אבל גם אם "מעשייה אורבנית" סובל מבוסריות, וגם אם מצאתי בו כמה חסרונות, עדיין יש בפרויקט המרתק הזה יותר מסתם בוטות. יש בו רצון להגיד משהו על העולם, ויש בו הרגשה של מיצים קריאטבים (ועוד כל מיני נוזלים) גועשים ומבעבעים.
להקרנה של "מעשייה אורבנית" באתי מוכן. ידעתי שמדובר בסרט שמורכב ממונולוגים, וידעתי שיש בו אלמנט של גילוי עריות בין אח לאחות. ובכן: הסרט הרבה פחות אקספרימנטלי ממה שחשבתי שהוא יהיה. הוא אפילו קומוניקטיבי למדי (בוטה, אבל לא מנוכר). רוב המונולוגים בסרט מוגשים בעצם כחלק משיחה בין אנשים (רק שהשני מקשיב, ולא עונה). וזה עובד, רוב הזמן. וגילוי העריות – סתם, קידום מכירות. הוא קיים בסרט, אבל להבנתי, רק כאלמנט משני, ולא עיקרי.
כמו שאני תופס את "מעשייה אורבנית" יש בו אמירה מייאשת על העולם. על איך הנעורים הם פוטנציאל מלא רגש ועניין, מלא תאבון לטרוף את החיים, לזיין את כל הבחורות היפות, ולהצליח בחיים, אבל האמת היא שהחיים חרא. מהר מאוד, לפי אליאב לילטי, תמצא את עצמך בעבודה לא מספקת וסתמית, עובד בעבור שכר נמוך ללא יכולת לשפר אותו משמעותית. אשתך תפסיק להתעניין בך. אשתך תתחיל להתעניין באחרים. יבואו ילדים ויעשו לך רעש ובלגן בחיים. אשתך תתחיל להתקמט (בעיניך, וגם בעיניי עצמה). הגוף יתחיל לבגוד. אתה תחלה, ובסוף תמות. אז בשביל מה לחיות בכלל?
הנחת העבודה המייאשת הזו נמסרת דרך סדרה של מונולגים שמשרתים קו עלילתי דק. סיפור המסגרת של הסרט הוא על אח ואחות בני כ-17 שלאחר מות אימם יוצאים לחפש את אביהם שנטש אותם בילדות. זה החלק החלש של הסרט. קו העלילה הזה משמש רק תירוץ לסדרה של מפגשים עם אנשים ששוטחים את צרותיהם בפני גיבורי הסרט (ובפני הצופים). אבל הסיפור עצמו לא מספיק מפותח, ולא מספיק מעניין בפני עצמו. ובכלל, יש בו כמה פיתולים מיותרים ולא הגיוניים (הבחור מגיע לכלא בגלל סיבה תסריטאית קלושה, ומשתחרר – לא ממש ברור למה. הכל זה תירוץ כדי לפגוש את אוהד קנולר, באחת הסצינות היותר מצוינות של הסרט).
יותר מזה – כל המונולוגים, וכמעט כל להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: רוק בקסבה
אם לומר את האמת, באתי מראש סקפטי לסרט הזה. סרט מלחמה ישראלי בכיכובם של יון תומרקין ואנחל בונאני – זה נשמע לא רציני. יותר מזה – חששתי לזילות של חיי אדם דרך סרט פופי וקליל על מלחמה.
אז זילות אין. אבל זה באמת סרט לא רציני, והוא לא מחזיק מים.
בהקרנה שהייתי בה הייתה תקלה טכנית קלה. בערך דקה אחרי שהסרט התחיל, הוא נפסק. איזשהו כפתור בחדר ההקרנה כנראה נלחץ בטעות. מישהו שהיה מאחורי הפטיר את ההלצה הרגילה: "זה היה סרט קצר…", ובת זוגו ענתה לו: "טוב, במאי הסרט הגיע מעולם הפרסומות". מיד אח"כ ההקרנה התחילה שוב מהתחלה, ללא תקלות. ומתברר שאכן מדובר בסרט פרסומת באורך 89 דקות.
"רוק בקסבה" הוא סרט שקודם כל מתרכז בלהיראות ולהישמע טוב. מכאן גם בחירת השחקנים שהזכרתי בתחילת הפוסט. ומכאן גם הקפדה על צילום משויף ומיופיף, ועל מוסיקה פופית קליטה (שלוימ'לה ארצי פותח את הסרט, ולמעשה נדמה כאילו גל אוחובסקי היה העורך המוסיקלי של הפרויקט הזה). ובכלל, עריכת פס הקול היא הדבר הכי טוב בסרט, לטעמי. "רוק בקסבה" הוא סרט שאני, כקהל, יכול לעצום את העיניים באולם, ולדעת לבד מתי המתח עולה, מתי מתרחש משהו, ומתי נרגע. הכל בעבודת פס הקול. הבעיה היא בתסריט הרזה, ובעבודת השחקנים החלשה.
יון תומרקין ואנחל בונני. "רוק בקסבה". הו, הדרמה.
"רוק בקסבה" הוא סרט על חיילים בסיטואציה מסוימת. אבל אין חיילים. יש ייצוג של חיילים. אין דמויות. יש קרטונים מדברים. מדובר בסרט שטוח שמרשים מאוד הפקתית, אבל להמשיך לקרוא
הדילרים: פול גז בניוטרל
לא ברור מה השתבש כאן. במאי טוב ומוצלח – יש. אחלה שחקנים – יש. גם צלם מעולה (ירון שרף) ומעצב אמנותי מוכשר (ערד שאואט, "הערת שוליים") תורמים כאן מכשרונם. ויש גם תסריט מלא רפליקות מצחיקות עם פוטנציאל קאלט.
אבל הסרט הזה לא עובד. לא ממש ברור איך זה קרה.
אולי מישהו יכול ללכת לפח המיחזור של מחשב העריכה, ולברור משם את כל האאוט-טייקס. לראות מה נפל בעריכה, ולנסות להתחיל לחבר את התשובה. כמו ש"הדילרים" נראה עכשיו, הוא בעיקר סרט חסר כיוון. לא ממש ברור מה היתה כוונת המשורר. יש כאן רמזים – למשל, תרבות יהודית שורשית אל מול תרבות מזרחית. עימות בין תפיסת העולם של היהודי המצוי לבין תפיסת העולם של ההודי המצוי. יש סצינה מעניינת עם דני שטג עם דיון בנושא שיכולה היתה להיות פתח לסרט עמוק ומעניין (מה שלא בא ע"ח הפוטנציאל הקומי). וגם יובל שרף, שכן או לא נכנסת להריון, מסרבת לדרישתו של גיבור הסרט להפלה בנימוק דתי.
אבל לדני שטג יש סצינה וחצי בכל הסרט. וגם דמותה של הבחורה עם השם הבלתי אפשרי (נדמה לי שקוראים לה גטפריק), שהיא נציגת החשיבה ההודית בסרט, נעלמת פתאום באמצע הסרט.
אולי היה כאן גם נסיון להעיר על הסקס-אפיל של גראס בפרט וסמים בכלל. יש עניין עם תינוק שיש או אין בבטן של יובל שרף, כתוצאה מהרומן שלה עם רמי דוידוף. ויש גם סצינה הומוסקסואלית אחת לא ברורה בסרט. נדמה שעודד דוידוף כאילו רצה להגיד משהו, אבל הוריד בעריכה את כל מה שעלול לגרום להגבלת גיל ע"י הצנזורה.
יש חוסר איזון בעריכה של הסרט. משהו לא ברור בכוונת היוצר. והסרט סובל מזה.
אחלה חולצה, גבר. רמי דוידוף ב"הדילרים". צילום: רן מנדלסון
הסרט סובל גם מחוסר יכולת לאזן בין סיפורי המשנה (זה של צחי גראד,וזה של יובל שרף) לסיפור המרכזי (זה של הדילרים). הכל מפוזר מדי, לא אפוי, לא לכאן ולא לכאן. ולמרות שהבמאי מביא איתו המון אנרגיות טובות, ולמרות שערד שאואט מבריק בעיצוב האמנותי הצבעוני ומשכר החושים של הסרט, "הדילרים" מרגיש לי כמו פול גז בניוטרל: הרבה כוונות טובות, הרבה אנרגיה, אבל הסרט לא זז לשום מקום.
אולי יש כאן גם להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: עד סוף הקיץ
"עד סוף הקיץ" הוא סרט ילדים. במרכזו ילדה חמודה, בת 7, אמא שלה, דודה שלה (אחות של אמא), אבא בוגד, וסבא (אבא של אמא ודודה) שחוזר פתאום, אחרי הרבה שנים.
"עד סוף הקיץ" הוא סרט ילדים, בשביל ילדים. צריך להיות מאוד חסר נסיון בצפיה קולנועית כדי להנות מהסרט הזה (או לחלופין, בעל דרישות נמוכות במיוחד). זה לא שהסרט הזה רע במיוחד. המשחק בסדר גמור, הילדים בסדר גמור, וגם לתסריט, על אף חוסר מקוריותו, אין לי טענות. אבל הבימוי, אוי, הבימוי. להגיד שהוא חסר תחכום זה אנדרסטייטמנט. נעה אהרוני לוחצת בכוח,בברוטליות כמעט, על בלוטות הרגש. היא מסמנת לי בעזרת מוסיקה ועריכה: להתרגש! עכשיו!! בפקודה!!! לבכות!!!!!
ואני, מול פקודות כאלו, התחלתי לגחך רוב הזמן. מה גם שהרגשתי שהיא עשתה עבודה מוגזמת מדי בשחזור תקופה (סוף שנות ה-70), ושכחה בדרך את האינטלגנציה הרגשית הטבעית של הצופה הממוצע (ואגב, אם כבר להיות קטנוניים: יש כאן עבודת ארכיון מרשימה של תוכניות טלויזיה משנות ה-70. אבל ב-1979 עדיין לא היה טלפון לחצנים. לא מצאת טלפון חוגה?)
עם זאת, צריך לומר ש להמשיך לקרוא
דרושה חברה לסוף העולם: סרט עייף
לא יודע למה, אבל חשבתי שזה דווקא יהיה נחמד. משהו ברעיון של סוף העולם קרב, בואי נתאהב. חשבתי שזו תהיה קומדיה רומנטית זניחה אבל חביבה. חשבתי שקירה נייטלי תהיה חמודה, כמו שאני חווה אותה בד"כ. וחשבתי שסטיב קארל יצחיק אותי.
חשבתי. הדבר היחיד שנכון מכל מה שחשבתי הוא שקירה נייטלי אכן חמודה ומקסימה. כל השאר לא עובד.
היה איזה רגע שחשבתי שהבנתי למה עשו את הסרט. אולי רצו לבדוק את טבע האדם דרך בדיקת התנהגות האנושות במצב קיצוני: מצב בו סוף העולם קרב. האם כל ערכי המוסר יתמוטטו, ואנשים ישברו, יהרסו, ישתוללו, יתנו לילדים לשתות אלכוהול ללא בקרה, וגם יעשו אורגיות, או שאנשים יחפשו אהבה אמיתית, ויתכרבלו איתם עד שהסוף יבוא. בהתחלה זה הראשון. אח"כ זה השני. אבל אין כאן באמת דיון רציני. יש כאן נסיון לעשות קומדיה רומנטית, עם השאלה הקיומית ברקע. זה לא עובד. ומהר מאוד, כשהרקע נזנח, ואנו נשארים עם הרומנטיקה, גם זה לא עובד.
סטיב קארל, השחקן הראשי, הוא פלגמט לכל אורך הסרט. אין לי דרך לתקשר איתו. ולמרות שקירה נייטלי מעצבת כאן דמות אנושית חביבה, עם מצבי רוח, צחוק ובכי, רגש וגם כמה רגעים של 'שגעון' – דמות אנושית שכזו, העובדה היא שבשביל שהסרט הזה יעבוד, השניים האלו צריכים להתחבר. אבל אין ביניהם כימיה.
קירה נייטלי (פרונט, חמודה) וסטיב קארל (רקע. מטושטש) ב"דרושה חברה וגו'". סרט מטושטש.
איתן 