פרסי אופיר 2012: למלא את החלל

אני אדם חילוני ותלאביבי (בסדר, רמת-שרוני. אותו הדבר). בעיניים שלי, החרדים, ובכלל העולם הדתי הוא עולם חמור סבר. עולם של איסורים והגבלות. עולם של חוקים נוקשים. והנה מגיע סרטה של רמה בורשטיין ומראה שגם בתוך המנהגים והחיים בצל חוקי התורה עדיין יש מקום למאוויי הלב. גם שם, בעולם החרדי, יש תוקף לרצון האדם.

כמו לפני שמונה שנים, ב"אושפיזין" (וכמו ביצירה המוסיקלית של שולי רנד), כך גם "למלא את החלל" הוא בעיניי סרט חשוב. כמו שולי רנד, כך גם רמה בורשטיין מסתכלת על החברה הישראלית ורואה את השסע המתרחב, וכמוהו היא מנסה לאחות אותו, לקרב לבבות, לגרום להבנה של "האחר". רמה בורשטיין באה מאהבה גדולה לסגנון החיים החרדי, ותחת לחצים טראגיים עצומים מביאה את גיבורי סיפורה לפתרון שנובע מאהבה ולא מצורך.

לפני כמה חודשים הזדמן לי להיות בהקרנת נסיון של גרסה לא גמורה של "למלא את החלל" (נתבקשתי יפה לא לכתוב על המוצר הלא מוגמר, ואכן לא כתבתי). כבר אז הבנתי שמדובר בסרט מרגש מאוד, אפקטיבי, וגם חשוב. אבל מאז הגיע סרט אחר על העולם הדתי וטרף את הקלפים. "המשגיחים" המצוין הוקרן בפסטיבל קאן, זכה בפרס, ובעיקר, משך תשומת לב בינלאומית עם ביקורות טובות (והוא כבר מגיע להקרנות מסחריות בשבוע הבא). היה נדמה לי ש"למלא את החלל" מאבד מומנטום. רק בשבוע שעבר הגיעה הודעה שסרטה של בורשטיין התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, כך שאולי רק עכשיו מתחילה הרכבת לנסוע. ועדיין, מבחינת שיווק הסרט, אני רואה בעיה. "המשגיחים" זה סרט שבועט במוח. "למלא את החלל" אמנם עשוי מצוין, אבל זוהי דרמה משפחתית מהסוג שנדמה לי שקצת המאיס את עצמו (על הקהל, ועל התעשיה). "כלבת", "ההתחלפות", וגם "המשגיחים" מגיעים מעולמות קולנועיים אחרים, עולמות שבועטים בסדר הישן, אותו סדר ממסדי ש"למלא את החלל" מייצג.

ולכן אני קצת חושש לגורלו של הסרט הזה. אני חושש מכיוון שבאמת מדובר בסרט מצוין ומרגש עד דמעות. יש כאן להמשיך לקרוא