סוף שבוע ירושלמי. חלק ב'

בלילה שבין שישי לשבת ישנתי את 6 השעות המטכ"ליות. לא להיט, אבל מספיק בשביל להכין את עצמי ליום ארוך נוסף של פסטיבל. אפילו הספקתי להכין לעצמי חביתה (טעימה. אני טוב בחביתות) לפני שיצאתי מהבית. ההקרנה הראשונה היתה ב-11:00 בבוקר. הגעתי בזמן, ונהניתי מאוד.

טעם החיים – אלקס דה לה איגלסיה (ספרד)

מנסרים את מוט הברזל שבראשו. "טעם החיים"

בסוף ההקרנה מישהו אמר: "זה אחד לאחד הקרנבל הגדול של בילי וויילדר". יש בזה משהו. ביקורת מלגלגת וחדה על התקשורת צמאת הסקופים ברוטב ספרדי-טראשי משהו. איש אחד נופל על פיגומים, ולא יכול לזוז בגלל מוט ברזל שתקוע בראשו. כל מאמצי החילוץ הופכים לקרקס תקשורתי מטורף, כמו שרק דה לה איגלסיה יודע. "טעם החיים" אולי לא הסרט הכי מקורי בעולם, אבל הוא מהנה מאוד. מפגש נוסף עם חבר ותיק, במאי קולנוע סוחף ופרוע. בסוף הסרט היו לי ממש דמעות בעיניים – כלומר, ממש נקשרתי רגשית לדמויות האלו, ולמרות הגישה הקומית והסרקסטית, יש כאן גם עבודת משחק, בימוי, וצילום משובחות. הכל מתוזמר ליצירה הומוגנית שמדגימה במאי ותיק שיודע מה הוא עושה. אז גם אם זה לא מתעלה לשיאים של "בלדה טריסטה", סרטו הקודם והמעולה, זו עדיין חווייה קולנועית ראויה ומרתקת.

נשיקת פוטין – ליסה בירק פדרסן (דנמרק/ רוסיה)

אחד מרגעי המפתח ב"נשיקת פוטין". לראות.

הנה אחת הסיבות לקיומו של פסטיבל קולנוע. לפעמים אתה דג בפסטיבלים סרטים שלא שמעת עליהם קודם בשום מקום, כאלו שלא היו בפסטיבלים, או שלא זכו בשום פרס ראוי לשמו – אבל גם כאלו שהם פשוט סרטים מצוינים ומרתקים. כזה הוא "נשיקת פוטין". יותר מזה, זה גרם לי לחשוב. זה גרם לי להרהר במה שעשו בישראל לנעמי חזן. זה לא רלוונטי אם אני מסכים עם דיעותיה או לא. שיטת העבודה כנגדה היתה להשחיר פניה ברבים כדרך אסטרטגית שמטרתה למנוע מדיעותיה להתנחל בלב הקהל הרחב. זו גם שיטת העבודה של ולדימיר פוטין ברוסיה (רק בסקאלות רחבות יותר, כמובן). הסרט הזה הוא תעודה מחרידה המדגימה את שיטותיו של השלטון הרוסי. השמצות והוקעות פומביות של כל מבקרי השלטון הן לחם חוקם של פוטין ותומכיו. סצינה מחרידה במיוחד בסרט מתארת הפגנה שבה נישאים עשרות שלטים עם תמונות של מתנגדי השלטון עם כיתובים מעליבים כגון: "בוגדים", "את/ה לא ראוי להיקרא רוסי", ועוד כהנה וכהנה. ואז, לפי הוראה מלמעלה, השלטים מוטחים אל הרצפה בזעם, יוצרים ערימה של "בוגדים". האפקט ההמוני המצטבר יוצר חשמל מסית. אף אחד לא מורה להרוג אותם בפירוש, אבל זה מה שמובן מהכעס המופגן על אנשים רגילים, עיתונאים פשוטים ופעילים פוליטים שכל חטאם הוא שהם מהווים אופוזיציה לשלטון הקורא לעצמו דמוקרטיה, אבל מתנהג כמו דיקטטורה.

אבל ההברקה האמיתית של הסרט היא הדמות הראשית בה. "נשיקת פוטין" הוא לא כתבת תחקיר של עיתונאי אקטיביסט. מדובר בסרט שנצמד לסיפורה של בחורה צעירה, נבונה, ואיכפתית. כשהיתה בת 16, נוחה להשפעה, ביקרה הבחורה במחנה קיץ שתנועת הנוער של תומכי פוטין ארגנה. כושר הארגון והתושיה שלה (וכן, גם העובדה שהיא יפה) דחפו אותה קדימה במעלה סולם המעמדות של התנועה. היא הפכה להיות דוברת התנועה, אשת תקשורת מצליחה, ומקורבת למנהיגים. היא אפילו צולמה נושקת ללחיו של פוטין עצמו. אבל מסתבר שמעגל חבריה הרחב כולל גם מתנגדי שלטון. וזה הפך גם אותה לאויבת בעיני תנועתה. דרך הסיפור האישי של הבחורה שלאט לאט מבינה את דרכי ההפחדה המתועבות של השלטון שבו היא תומכת הסרט הזה הוא תעודה מצמררת של נמר קטלני מחופש לדביבון חביב. סרט מרגש על בחורה שאמונותיה העמוקות ביותר מתערערות, ועל שיטות מאפיונריות של שלטון כאילו דמוקטרי. וזה לא רק שם, ברוסיה. זה גם פה, בישראל.

חיותה וברל – עמיר מנור (ישראל)

יוסף כרמון המרגש, ואיתי תורג'מן בהופעת אורח. מתוך "חיותה וברל"

על "אליס" שראיתי ביום שישי אמרתי שנדמה לי שהושקעה בו עבודה ניכרת בתסריט ובעבודת ההכנה, אבל הוא הרגיש לי מחופף ומרושל בהוצאה לפועל שלו (בצילומים עצמם). המקרה של "חיותה וברל" הפוך: נדמה לי שיש כאן תסריט עני שמסביר את עצמו הרבה יותר מדי, אבל ההוצאה לפועל של ההפקה הזו, כלומר, עבודת המשחק והצילום, הם מצוינים וברגעים מסוימים ממש מבריקים (גיא רז, שצילם את "כלבת", עושה כאן עבודה מרשימה ורגישה).

הרעיון היה לעשות סרט שקובר את תנועת העבודה. שני אנשים מבוגרים, בדקה ה-89 של חייהם, חווים את ההזנחה, ההשפלה, ואת העוני שנגרם בעקבות כשלון הרעיון הסוציאליסטי, והשתלטות הקפיטליזם החזירי. חלק מהרעיון מועבר ברמזים עבים (דמות רוסיה שיכורה בשוק הכרמל המחפשת את אהובתו שהלכה לאיבוד. היא לבשה שמלה אדומה, סמל הקומוניזם), וחלק מהרעיון מועבר בצורה גסה ובוטה ממש, כמו רצונו של ברל בן ה-84 להקים תנועה חברתית חדשה המבוססת על עזרה לזולת.

כל עוד הסרט מתרכז בסיפורם האישי של חיותה וברל, בגילומם המרגש של רבקה גור ויוסף כרמון, יש לסרט תוקף של סיפור עגמומי נוגע ללב עם ערך מוסף אידאולוגי. אבל בהרבה רגעים אחרים הסרט גורם אי נוחות בכך שהוא בעצם מציף את הסאב-טקסט על פני השטח בדרך לא מאוד אינטלגנטית.

לזכותו של הסרט צריך לציין את אופיו האפיזודיאלי, ואת הופעות האורח מחממות הלב של צוות שחקנים רחב, שתרם כל אחד יום אחד מחייו לפרויקט הזה. כך איתי תורג'מן מרשים כתמיד, רותם קינן ("ההתחלפות") כובש לעצמו בזכות ולא בחסד דריסת רגל במפת השחקנים הישראלית, ואפילו ירון ברובינסקי מרגש בתפקיד פצפון של רוקח (ואם "2 בלילה" יצא פעם להקרנות מסחריות, תוכלו לראות אותו במלוא הדרו).

לפני כחצי שנה נכחתי בהקרנת נסיון של גרסה לא גמורה של הסרט. מאז שונה הסוף. בגרסה המוקדמת הסוף היה פסימי. בסופו של דבר נבחר סוף עם קרן אור קטנטנה שפורצת את החושך. אולי בהשפעת עבודתה של שלי יחימוביץ', שלפי הסקרים מרימה את מפלגת העבודה מהרצפה, ואולי גם בהשפעת המחאות החברתיות המתעוררות, הבמאי עמיר מנור בחר לסיים את סרטו עם סצינת הפיצה, סצינה שמסמנת שאולי בכל זאת עדיין קיים בדור הצעיר משהו מרוח הנתינה והדאגה לזולת, משהו שמקיים את המשפט "כל ישראל ערבים זה לזה".

יש ב"חיותה וברל" הרבה דברים יפים. חבל שכיצירה שלמה שמבקשת תוקף רעיוני הוא מצטייר יותר כהחמצה מאשר יצירה בעלת משקל.

וזהו. ואז הגיע הערב וחזרתי לעיסוקי במרכז הארץ. הפסטיבל בירושלים ימשיך עד סוף השבוע הבא. הוא יסתדר יפה מאוד גם בלעדי. אני עוד אחזור לבקר ביום שישי, ככה בקטנה (רק 2 סרטים). אבל הבלוג הזה ממשיך להתעדכן. חוץ מהפסטיבל בירושלים קורים עוד דברים בעולם הקולנוע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “סוף שבוע ירושלמי. חלק ב'

  1. אני דווקא מאוד לא אהבתי את רוב האפיזודות ב"חיותה וברל".רובם מאוד שבלוניים ומבוססיסים על סטיגמות (רוסי-שיכור,מוכר בחנות בגדים-הומו/קוקסינל),חלקם חסרי הגיון (חיותה הולכת לסרט,לאמרות שאין לה מספיק כסף לתרופות/אוכל)…וגם הדיאלוגים בין ברל לחיותה (בסצנות הסיום זה מורגש הרהבה יותר) פשוט על-הפנים…אם כי כמו שאמרת רבקה גור ויוסף כרמון מחזיקים את הסרט על כתפייהם והצילום מצוין…
    נ.ב. אתה יכול להגיד מה הייתה סצנות סיום המקורית (פשוט בזמן סצנת בית-מרקחת,הייתה לי תחושה שהסרט יסתיים בהתאבדות שתי הגיבורים,כשהם לוקחים את כדורי השינה)?

  2. את חיותה וברל אראה מחר כמו גם את אליס. אבל אני רוצה לעוף כאן על הסרט "דבא" שהוא פשוט וואו גדול – סרט תיעודי בעל נפח אדיר, זה סרט שמעמיק בכל כך הרבה נושאים והכל בו כה מדוד, כה מדוייק, דומה שאין שניה אחת מיותרת ואין נושא שמתפספס הטיפול בו. וגם – היה תענוג לחזור אל אנטוניוני.

  3. משהו קטן לגבי חיותה וברל – בכתוביות בסוף הסרט יש קאבר מדהים (בחורה עם צ'לו. קול קצת של טורי איימוס, אבל לא מצאתי עדות לביצוע כזה שלה) ל-I Will של רדיוהד. לא השכלתי להישאר עד הסוף כדי לראות מי הזמרת, ורק אח"כ השאלה הטרידה אותי.
    איך מבררים כזה דבר בימינו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s