פרסי אופיר 2012: העפיפונים של ארמנד

את הפוסט הזה אני מעכב כבר שבועיים. היו לי כמה דברים יותר חשובים באמצע. היה דחוף לי לדבר על הפסטיבל האוסטרלי שהתקיים בסינמטקים, על הקרנות אקדמיה אחרות וחשובות יותר, ועל פסטיבל ירושלים. בינתיים הפסטיבל נמשך, אבל אני בתל אביב (רואה סרטים אחרים. אני אקפוץ לירושלים שוב בשישי). עכשיו יש לי זמן לחזור לפוסט הזה. במסגרת הקרנות האקדמיה אני משתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים. גם את אלו שהם לא בדיוק סרטים. הנה אחד מהם.

———————————————————-

אם "העפיפונים של ארמנד" היה מוקרן כחלק מערב גמר של כיתת קולנוע בבית ספר יסודי, הייתי אומר שלילד משה זאבי בן ה-8 יש פוטנציאל. אבל משה זאבי כבר מזמן עבר את גיל 8. יש לו תשוקה לעניין. אין לו כסף, ויש לו תושיה. אבל אין לו משמעת, והתוצאה אינפנטילית.

קולנוע, בד"כ, מצלמים עם מצלמה אחת (בהפקות יקרות יותר לפעמים עם שתיים או שלוש). כך, לדוגמא, שיחה בין שני אנשים מצולמת במהלך כמה שעות: קודם מצלמים אותה, אח"כ אותו, אח"כ את שניהם ביחד. בעריכה מחברים את הכל ביחד לסצינה אחת שמתרחשת בזמן אחד. אחד הדברים שצריך לדאוג להם בעריכה הוא הסאונד. הקולות של 8 בבוקר נשמעים אחרת ב-12 בצהרים. גם האור אחר. ולכן צריך לתקן בעריכה סאונד ותמונה כך שנאמין שהאנשים אכן מדברים אחד עם השני, ולא כפי שקרה באמת, שהרי הם צולמו בנפרד. לפי משה זאבי, לא צריך לדאוג לזה. אין לו כסף, אז הוא מחבר את השוטים גם אם הם לא מתחברים. כבר מההתחלה של "העפיפונים של ארמנד" צריך להבין שמדובר ביצירה חובבנית להחריד.

אין כסף אומר גם להמשיך לקרוא