יותר איטי מלב: מעשה האמנות הוא מעשה אכזרי

צ'מעו משהו

אני יודע שעכשיו קיץ בחוץ. חם. חם מאוד. ויש ספיידרמנים ובאטמנים ועוד כל מיני מנים בקולנוע. ולמי שנרתע מסופר-הירוז, כמוני, יש כמה סרטים משובחים אחרים (למשל, "המשגיחים" המצוין, או "העולם מצחיק", אם עוד לא ראיתם). אבל בתוך כל זה יש סרט יפה ומרגש שמוקרן בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. סרט שככה מוקרן מתחת לרדאר, ומומלץ לבדוק אותו. יש בו ראש קצת אחר, אבל יש לו אפקט מעורר מחשבה, ואם אתם כמוני, ואוהבים לבכות בסרטים, יש בו גם לא מעט דמעות לקראת הסוף.

לסרט קוראים "יותר איטי מלב".

אני מודה, לא ראיתי את סרטם הקודם של ינאי גוז ושל יוני זיכהולץ, "אלנבי רומנס". אומרים שזו היתה קומדיה רומנטית קסומה. מספרים שהסרטון הזה (50 דקות) סחף בזמנו לא מעט תל אביבים. אחרי "יותר איטי מלב" אני יכול להבין למה. סרטם של זיכהולץ וגוז הוא קודם כל מאוד תל אביבי. ולמרות שהוא מתרחש, לכאורה, ברחובות הצדדיים של העיר, בסמטאות העזובות, ובמועדונים הקטנטנים – למרות כל זה, לא מדובר בסרט על תת תרבות. לא מדובר בדרמה קשת יום על מסוממים ועל זונות. הבמאים אמנם משתמשים באנשים שלכאורה מאכלסים את מה שבדרך כלל נתפס כ"תת-תרבות" (אנשי גרפיטי, מוסיקאים שמנגנים מול 38 אנשים במועדון מסכן, טרנסוסטיט אחד או יותר), אבל הם משכילים להביא אותם אלינו, אל המיין-סטרים. הם משתמשים בכל צורות האמנות (קולנוע, אבל גם כתיבה ספרותית, כתיבת שירה ופרוזה, מוסיקה, וגם דראג-שואו, שהיא גם סוג של פרפורמנס-ארט) בכדי לקיים דיון על מקורות האמנות בכלל, על הקשר שלה למציאות, ועל ההשפעה ההדדית של המציאות על האמנות, ושל האמנות בחזרה על המציאות. ולמרות שכל זה נשמע אקדמי ופלצני, כשרואים את הסרט מבינים שיש בזה משהו אנושי מאוד, שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

אמנות בת"א. אהבה בת"א. מוות בת"א. "יותר איטי מלב"

אולי כדאי, באמת, שאני אחפש את הסרט הקודם שלהם, "אלנבי רומנס". לפי "יותר איטי מלב", יש לגוז ולזיכהולץ לב רחב, והם יודעים להשתמש בו בכדי לחמם לי את הלב ברומנטיקה קורנת. השעה הראשונה של הסרט מתארת רומן חמוד ונעים בין בחורה צעירה, סופרת, לבין בחור צעיר שהיא פוגשת, אמן רחוב. המטרה הראשונית שלה היא להשתמש בו כגיבור ספרה החדש (מבלי שהוא ידע), אבל היא מתאהבת בו במהלך תהליך הכתיבה (שהוא תהליך חייה), והסצינות המתארות את אהבתם הצעירה והפורחת מעלות חיוך בלתי רצוני על הפנים.

אבל לתהליך מעשה האמנות יש אלמנט פטאלי, אליבא דגוז אנד זיכהולץ. ובחלק השני של הסרט על הגיבורה שלנו לבחור בין שתי האהבות הגדולות של חייה, שני האלמנטים המהווים שורשים עמוקים של נפשה עד כדי כך שלעקור אחד גורם לכאב עצום: על הגיבורה לבחור בין מעשה האמנות שלה (הספר שהיא כותבת) לבין החיים עצמם (האהבה שלה, שכבר התנחלה בגופה ובלבה כעץ עתיק ויציב). והכאב העצום המתלווה לבחירה שעליה לעשות עובר אלי, לצופה, בעוצמה שלא נחווית כל יום בקולנוע.

וזאת, קודם כל, תוצאה של עבודת ההכנה של הבמאים. במשך השעה הראשונה של הסרט אני יושב מחויך למדי, חווה פיסת חיים של שני אוהבים. רק כשמגיע המשבר אני מבין עד כמה הרגשתי מעורב בחיי שתי הדמויות האלו. הבימוי, בשילוב עבודה חיונית ושובת לב של שני השחקנים הראשיים (גיא לואל ורוני הדר. מי זאת הרוני הדר הזו? הייתי רוצה לראות אותה יותר…), עם שילוב חכם של סיפור משנה נוגע ללב (פיני טבגר. שחקן טוב), ועם עבודה מרגשת של הבמאים עם המוסיקה – כל אלו קושרים אותי בעבותות חזקות אל חיי צעירים ואוהבים, רק כדי לקרוע אותם ממני בכאב עצום בחלקו השני של הסרט.

יש אלמנט חזק של מוות שמרחף כל הזמן מלמעלה. משהו פטאלי כל כך שמקושר בעיקר לאהבות צעירות. ומבלי להיות פלצני (מה שבדרך כלל מתלווה לסרטים על במאים/ כותבים), הסרט המרגש של זיכהולץ וגוז קושר אותי לגורל של אנשים צעירים בתל אביב, עם תחושת מקום חזקה מאוד, ועם חום אנושי מידבק. וכל זה מסתכם באמירה שמעשה האמנות עצמו מרגיש לבמאים כמעשה של אהבה, אבל גם של כאב. ולפעמים גם מעשה של אכזריות.

"יותר איטי מלב", אינו חף מבעיות: לרגעים היה נדמה לי שניתן היה להדק יותר את הסרט בעריכה; לרגעים אחרים הרגשתי שהשירים (היפים) המשולבים בסרט מדברים במקום הדמויות, ואני רציתי להיות עם הדמויות שובות-הלב, ולא עם שיר שמסביר לי את מה שאני אמור להרגיש; ולפעמים היה גם נדמה לי ש"יותר איטי מלב" מתרפק קצת יותר מדי על השוליים; אבל אלו חסרונות מינוריים שאינם מעיבים על התוצאה הסופית, והיא: דמעות מילאו את עיניי בכל חצי השעה האחרונה של הסרט.

אז אולי זה לא הסרט שצריך לקבל הרבה מועמדויות בטקס פרסי האופיר (לטעמי, מגיעה לו מועמדות על התסריט, ואם אפשר גם על משחק לשלושת השחקנים: פיני טבגר, גיא לואל, ורוני הדר), אבל זה כן הסרט ששמעו צריך לעבור מפה לאוזן, וממש כמו סרטם הקודם, זה סרט שצריך למצוא קהל לאט בהדרגה. "יותר איטי מלב" זה סרט נוגע ללב וחכם שנמצא כרגע מתחת לרדאר, אבל עם סבלנות הוא אמור לגעת גם בכם. תנו לו צ'אנס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

נ.ב.1  יש גם הקרנה אחת בסינמטק הרצליה בשבוע הבא + שיחה עם היוצרים.מומלץ

נ.ב.2  אז יש למישהו עותק של "אלנבי רומנס" להשאיל לי?

9 מחשבות על “יותר איטי מלב: מעשה האמנות הוא מעשה אכזרי

  1. לא ראיתי עדיין את הסרט אבל ממה שכתבת אני רצה לראות… התרגשתי!
    נ.ב. – אם תשיג את "אלנבי רומנס" תעשה SHARE……

  2. כנראה שראינו שני סרטים שונים
    * אתה ראית סרט עם תסריט חכם – אני ראיתי סרט עם תסריט קלוש וקלישאתי
    * אתה היית מעורב בחיי הדמויות – אני לא ראיתי דמויות, ראיתי פלקטים
    * אתה ראית סיפור ועלילה – אני ראית מסטיק ארוך של מונולוגים מלאי רחמים עצמיים ואהבה עצמית של הגיבורה (ובעצם של היוצרים…)
    * אתה התרגשת עם הדמויות ועם מאבקן – אני רק רציתי שיפסיקו לקשקש הרהורים פסאודו אינטיליגנטיים
    * אתה ראית פיסות חיים – אני ראיתי פיסות של רעיונות, דימויים, משפטים שלא מתחברים לשלם אחד
    * אתה ראית סרט יפה ומרגש – אני ראיתי סרט שמצולם יפה ומתחתיו תהום פעורה אליה נפלתי
    * אתה ניגבת את דמעותייך במהלך הסרט – אני חסמתי את פי לבל אפלוט זעקת כאב על הסבל הפילמאי שרץ מול עיני
    * אתה ראית סיפור – עלילת משנה שנוגעת ללב (נכון פיני שחקן טוב) – אני ראיתי הדבקה שרירותית של דמות וסיפורה שלא מתרומם לכדי התרמה, חיזוק ושיקוף העלילה המרכזית
    * אתה אולי לא הכרת את עבודתם הקודמת – אני כן ומאד רציתי לראות ולהנות

    אכן – שני יוצרי הסרט הם אנשים בעלי לב רחב ורומנטיקנים. גם אני כזה…לכן כה ציפיתי לראות את עבודתם החדשה. אך הסרט אותו יצרו, סיפור האהבה הגדול מהחיים שאותו ביקשו ליצור, סיפור אהבה המטובל במוות (של יחסים, של זהות, של חלומות, של דמות..כן את כל האלמנטים האלו זיהיתי בצפייה) קורס כבר אחרי 5 דקות של סרט.

    צר לי…מדובר בסרט היחיד ב 20 השנה האחרונות שגרם לי לכעוס על יוצריו. עד כדי כך.
    בסוף הסרט, באותו שוט אחרון כשהגיבורה (רוני הדר שהיא הדבר הכי טוב בסרט) יוצאת אל חייה, ובליבה מסקנה ואנחנו סוף סוף איתה – היא הולכת לאורך קיר. ולפתע זרם מחשבותיה מופיע על הקיר. היה זה רגע אחד שבו סוף סוף קיבלתי רגע קולנועי בעל משמעות. אך היה זה רק רגע…כי או אז החליטו היוצרים שזה לא מספיק. אני צריך גם להביט בדמות אותה ליוויתי כל הסרט (ושאיתה רצו שאהיה מעורב), להרגיש אותה, גם לקרוא את הדימוי שמלווה אותה וגם לשמוע את מה שאני רואה מל עיני. לא איתן…זה לא מרגש. זה מעיק. זה גס. זה לא קולנוע.

  3. היי איתן, אשמח לקבל את המייל האישי שלך ולספק לך עותק של "אלנבי רומאנס" , שבוע מקסים, יוני זיכהולץ אחד מיוצרי הסרטים – יותר איטי מלב ואלנבי רומאנס..

  4. "המאוכזב" תאר את הסרט בצורה טוטאלית. כל מילה שלו חקוקה בסלע.
    נותר רק להוסיף: הכישרון של עושי הסרט (בימוי, צילום עריכה, תאורה, עיצוב) הם בליגת-על.
    מה שנראה (נראה, לא נשמע) על המסך – ליגת על: אומנותי ואיכותי ברמות – ללא כחל וסרק.
    הבעיה שהכשרון הפלסטי המשובח – כולל, שוב, בימוי תאורה וצילום מקוריים, יצירתיים ועתירי כישרון –
    מביא למסך דמויות מעצבנות בהגיגים ילדותיים עם ציר סיפורי קלוש ואף מעצבן.
    הכעס של "המאוכזב" – הוא kfi לגמרי ברור ומוצדק.
    אבל למי שמתעניין בעיצוב קולנועי ובשזירה אומנותית של פריימים – הסרט מורכב מרבים כאלה, רבים מאד.

  5. המאוכזב מנתח את הסרט מנקודת מבט סיפורי עלילתי .מדובר בסרט "מופשט" . כותב איתן " הם משתמשים בכל צורות האמנות (קולנוע, אבל גם כתיבה ספרותית, כתיבת שירה ופרוזה, מוסיקה, וגם דראג-שואו, שהיא גם סוג של פרפורמנס-ארט) בכדי לקיים דיון על מקורות האמנות בכלל, על הקשר שלה למציאות, ועל ההשפעה ההדדית של המציאות על האמנות, ושל האמנות בחזרה על המציאות." זה לא סרט במובן הרגיל של המילה , זו יצירת אמנות שדורשת כלי ביקורת וניתוח אחרים : כמו זו של יצירת אומנות פלסטית מופשטת ,או מחול או שירה . הסיפור הוא לא העיקר . זו המסגרת . העיקר אלו " הרעיונות הדימויים והמשפטים" שהמאוכזב לא יכול כנראה לעכל כמו שהוא לא יוכל לעכל שירה עכשוית ( אוסף מילים לא ברור ) קישקוש של רפי לביא או אביבה אורי , סרטי וידאו ארט (שב-8 באוגוסט יהייה לו הזדמנות לצפות בהם בסינימטק )או מוסיקה של המאה העשרים (ואחת ). כל יצירות האומנות העכשוויות סובלות מביקורת בוטה של רוב האוכלוסיה שלא הצליחה להתקרב ללמוד ולהבין מה יוצרים בימנו , וכמות האוהדים לאמנות " האמיתית " הזו כידוע אינה גדולה . הסרט היא יצירת אומנות שמשתמשת כאמור בצורות אמנות שונות תוך כדי אמירה, התיחסות ,ובקורת, על מעשה האומנות . אופן הראייה שלנו ,ניסיוננו וחוויותנו יוצרים את המציאות . ואכן ראיתם שני סרטים שונים !!

  6. שלומי (או shlomi ). נגעת בנקודה מעניינת ולכאורה יש בדבריך טעם. אם יש כאן מקום לדיון אז אולי כדאי, אף על פי שאני כנראה לא אשכנע אותך ואתה לא אותי. אז ככה:
    בוא נתחיל מכך שאני יוצר קולנוע בעצמי. כלי הניתוח שלי כבר חדים מספיק בכדי לתהות על קנקנו של סרט. באומרי זאת, יש לכל אחד את כלי הניתוח שלו וכאן מתקיים החלל לדיון שהוא אינו עניין של טעם וריח. אלא של ניתוח "אובייקטיבי".
    שנית – אם כבר עשית ניים דרופינג – זכיתי ללמוד בבית הספר לקולנוע שהיה באינטגרציה וחפיפה תמידית עם לימודי אומנות. וכך זכיתי גם להיות עד לשנתו האחרונה של רפי לביא כמנהל אותו מוסד. כתלמיד של מערכת כזאת לימודי האמנות – כולל וידיאו ארט – היו חלק בלתי נפרד מלימודי (גם אם לא הייתי צריך להעמיק בהם).
    אני יכול להמשיך אבל בוא ניגע בסרט עצמו: לא מסכים לטענתך מכל וכל. זה לא סרט מופשט ידידי. בכלל לא. האם אתה יכול להצביע ממה הוא מופשט ? מעלילה ? מדמויות ? מאמירה ? מ"תמה" ? ב"מבט" ?
    לא – זיכהולץ את גוז עשו סרט (שי בו רגעים ליריים – וזה משהו אחר לגמרי ממופשט) ששואף לגעת בכמה שיותר צופים. אולי לא מאסות של קהל, אבל הוא לא בדלני. אכן – הסרט משתשמש באלמנטים שונים של פרפורמנס, מנהל דיון (ולא משנה אם בכוונה או לא. בעצם כן משנה אבל נעזוב את זה) על הקשר בין אורבניות לקולנוע ועל דרכי הייצוג של קשר זה, ועל דרך מנסה לנסח אמירה על הקשר בין מעשה אומנות, תשוקה (שתמיד היא נסתרת ומסוכנת) ולחיים. עד פה יפה. רעיונות ושאיפות ראויים. קלאוס מריה פאסבינדר עשה מזה קריירה נצחית.
    וטענתי היא שלצערי לא המקרה פה. רחוק מזה. הסרט קורס אל תוך הוויתו עצמו תוך 5 דקות ולא מתרומם משם עד סופו. והאמן לי שקיוויתי שכן.
    ל"קיים דיון" ולומר דבר כזה על סרט זה לא חוכמה. אתה יכול לומר את זה על כל סרט כמעט. השאלה החשובה ביותר היא האם הסרט מציג נאמנה את המסקנה אליה הוא חותר ? האם הוא גורם לי כצופה להיכנס לתוך העולם הספציפי שהוא מבקש ליצור בכדי לקיים שם את אותו "דיון" ושם למקם את אמירותיו ע"י שימוש בכל קשת הכלים הקולנועיים שהוא בוחר לעשות זאת ? והאם הוא עושה זאת בהצלחה וטעם ? והאם הסרט ויוצריו עושים זאת תחת עדשת מיקרוסקופ ביקורתית הבוחנת תדיר את הניואנסים שלהם עצמם כיוצרים (ובכך מתארת את מד הענווה שלהם בבואם לעשות סרט זה).
    בשבילי, לצערי, כמעט כל התשובות לשאלות האלו הן שליליות. ואני חוזר שוב לדוגמה אותה כתבתי מקודם: לגוז \ זיכהולץ היתה הזדמנות מדהימה בסוף הסרט להוציא מהאולם עם חיוך. אך גם שם בחרו ללכת עם כל התותחים קדימה.
    ולבסוף – אחרי שהמלצת עבורי כמה אפשרויות תרבותיות (ותודה על כך) אמליץ לך מחר לסור בערב לסינמטק לצפות בסרטו הקאנוני של מיכאלאנג'לו אנטוניוני – "ל'אוונטורה" – שם תוכל לצפות כיצד מייצר במאי עולם מופשט אמיתי ולא שוכח לרגע את הקולנוע שלו ובו הוא מנסח אמירה ברורה על הקשר בין אדם לסביבה, בין גברים לנשים ובין הצורך שלנו לתשובה חד משמעית ומיידית ולמידת חוסר התכלית שבתשובה כזו. (וכן אני יודע שבזמנו הסרט התקבל בקריאות בוז צורמות)

  7. "מוזגת החלב" של ורמר, (המאה ה-17),- ורמר לא הציב את משרתת הבית, הורה לה למזוג חלב וצייר את מה שראה בלשכה האפלה.(הוא בנה לעצמו סוג של מצלמה ) כל פרט בציור מתוכנן בקפידה כדי לתרום לקומפוזיציה שהיא, באחת, קפואה ו"נצחית" לחלוטין ומאידך, רגעית לגמרי. המסמרים על הקיר, החלון השבור במקצת, השולחן שאינו רבוע, האביזרים הפתוחים והסגורים, הזוהמה שעל החלון ועל הקיר ואפילו המסמרים הנעוצים (או עקורים) בו משרתים כולם את הקומפוזיציה הוורמרית המושלמת.- זה לא העתקה של הטבע . כנראה שוורמר ( גם לפי רפי לביא ) שאף למופשט . האם הוא ידע את זה ?
    בתגובה לדבריך
    1. מי מחליט מהו ניתוח "אובייקטיבי " – יש דבר כזה ? אם היה דבר כזה , לא היו מריבות בין "בעלי שררה" בתחום האומנות . הרקע התרבותי , ראיית העולם ,ההשכלה ובעיקר הפתיחות לחדש, לשונה , וללא מוכר .
    2. הסרט מופשט כמו הציור של וורמר -האם הציור הוא חיקוי של המציאות ? כך לסרט יש עלילה הבנויה מדמויות אך האם היא העיקר ? היא הדבר החשוב שרואים ? או אולי יש כאן כמו שאיתן כתב "דיון על מקורות האמנות בכלל, על הקשר שלה למציאות, ועל ההשפעה ההדדית של המציאות על האמנות, ושל האמנות בחזרה על המציאות."
    3. שמחתי ש"עוררתי", אותך במעט ואתה כותב כי הסרט "מנהל דיון (ולא משנה אם בכוונה או לא. בעצם כן משנה אבל נעזוב את זה) על הקשר בין אורבניות לקולנוע ועל דרכי הייצוג של קשר זה, ועל דרך מנסה לנסח אמירה על הקשר בין מעשה אומנות, תשוקה (שתמיד היא נסתרת ומסוכנת) ולחיים". מכאן בשורה הבאה בניתוח "אובייקטיבי" אתה עובר למסקנה שלא מבוססת על שום ניתוח מסודר אלא על הרגשתך בלבד שהסרט קורס… ולא מתרומם…(למרות שקיווית שכן ), ולא גורם לך כצופה להכנס לתוך העולם הספציפי … איזה ניתוח אובייקטיבי בכלים קולנועיים הביא אותך למסקנה זו ? האם אורי קליין או נחום מוכיח או אחרים מביאים ניתוחים אובייקטיביים אלק ?
    4. מי קבע שבאומנות "קיום דיון" לכשעצמו אינו מספיק ? ושצריך להציג " נאמנה את המסקנה אליה הוא חותר ? "
    אצלך, רגשית בלבד, הדיון לא גרם לך להכנס לתוך העולם הספציפי הזה, אותי הדיון ריגש, לימד, ונתן לי זוויות על משא האומנות . מכאן אתה שוב פורש באלגנטיות את ראיית העולם שלך ומגיע למסקנות שליליות לשאלות ששאלת. לגבי , עד כמה שהבנתי את השאלות ,המסקנות הפוכות, כי כאמור הן מתבססות על טעם אישי ולא על ניתוח אובייקטיבי . אותי כאמור הוא הכניס לעולם הספציפי שהוא בקש ליצור , השימוש בקשת הכלים הקולנועיים משרת את המטרה בצורה טובה ורגישה ,ולא הרגשתי לרגע שמדובר באיזה חוסר ענווה כל שהוא . ( שוב תחושה אישית )
    5. מי החליט שצריך לחוות יצירת אומנות עם חיוך ? שוב תחושות אישיות
    6.אני בטוח שהבמאים הצעירים ( שאיני מכיר אותם ) לא חושבים שהם אנטוניוני . אני לא חושב שיש להשוות כל אמן בכל תחום לחמשת הגדולים בכל הזמנים .כי אז התסכול הוא אין סופי הן ליוצרים והן לצופים . ואני בכלל קצת מסתייג מהשוואות בין דברים כל כך רחוקים והמנותקים ממקום ומזמן .

  8. אני חושב שמרגש זו מילה גדולה, אבל עדיין אני אשתמש בה: מרגש לקרוא בדיוק את הדעה שלי על הסרט, פרוסה מול עיניי בטקסט נהדר 🙂
    סרט מצוין, שמעוצב בחסד ושנותן לתל-אביב מראה ייחודי. הסרט הזה הוא אחד מהפנינות של היצע הקולנועי של השנה. מאוד ממליץ.

  9. יצאתי מהסרט, נכנסתי לגוגל והגעתי. שלום.
    הסרט בעייתי באיזשהו אופן, אבל כל הדיונים כאן די מוזרים. גם אם הסרט לא עונה לאי-אלו קריטריונים, הסרט הזה הוא באופן די ברור חריג יחסית בנוף המקומי בחוויה שהוא מזמן לצופה. האם ההבטחה הזו מתרסקת? למה בעצם, באיזה מובן. אני לא ראיתי התרסקות בכלל, ראיתי סרט. רוב הזמן הוא היה מאוד מעניין, וזה הישג אדיר, כמעט נס במונחים מקומיים. את רוני הדר היה מאוד מגרה לראות. מגרה במובן שיש שם אדם שמוציא מהצופה דברים חדשים. העלילה עצמה אולי הייתה קצת … לא מספקת (אם כי ממש לא מאכזבת). אני חושב שהסרט הזה ראוי לעשיה ולצפיה, עשרות מונים יותר מסרטים ישראליים אחרים שמסתובבים כאן, פשוט כי הצפיה בו משאירה איזשהו חותם בצופה. או כמו שנאמר בסרט, גם בלי לזכור את העלילה, זוכרים את הגיבור. אז יש בתוך כל הסרט הזה איזשהו גיבור, למרות אי אלו חולשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s